ערים של נייר

סרט הנעורים החדש "ערים של נייר", יצא לאקרנים, והלכתי לצפות בו.
חייבת לציין שכיון ומדובר בסרט נוער שכזה, נתקלתי בתופעה ממש מציקה. במשך 15-20 דקות לפני תחילת הסרט (בהקרנות עיתונאים לפעמים מחכים שהאולם יתמלא כיון והמקומות אינם מסומנים), ישבו לידי 2 נערות שלא הפסיקו לצלם את עצמן במיליון זוויות, עם פלאש & סאונד.
בואו נדבר על זה קצת. מה קורה? אי אפשר לנטוש את הסמארטפונים לשעה וחצי בקולנוע? אנשים לא מבינים שזה מפריע? אי אפשר לכבד מרחב אישי?
וזה עוד לפני שאני מתחילה לדבר על אנשים שעונים להודעות תוך כדי הסרט ומסנוורים את כל מי שיושב מאחוריהם. זה נורא מתסכל, נמאס לי להעיר, לא באתי לחנך את העולם. אני רוצה שבני אדם יכבדו את המרחב האישי אחד של השני, זו בקשה מוגזמת?
ולענייננו:

עיבוד לרב המכר מאת ג'ון גרין ("אשמת הכוכבים"), ערים של נייר הוא סיפור אשר במרכזו נמצאים קוונטין (נאט וולף) והשכנה המסתורית שלו, מרגו (קארה דלווין), אשר כל כך אוהב תעלומות עד שהפכה לאחת.
לאחר שלקחה אותו להרפתקה לילית בעיר הולדתם, מרגו נעלמת לפתע ומותירה אחריה רמזים נסתרים שעל קוונטין לפענח. החיפוש מוביל את קוונטין ואת חבריו להרפתקה מלהיבה מרגשת ומצחיקה בו זמנית. על מנת לאתר את מרגו על קוונטין להבין לעומק מהי חברות ואהבה אמיתית.

גילוי נאות: לא קראתי את הספר. הסרט עצמו חמוד וחביב רוב הזמן, העלילה די זורמת ויש בו כמה קטעים קורעים מצחוק. אבל ממש ( ספוילרון: חובבי פוקימון? אתם הולכים ליהנות).
אהבתי שהסרט במין הפוך על הפוך שובר את הסטריאוטיפים של דרמות נעורים רומנטיות. אני מאוד רוצה להסביר למה אני מתכוונת, אבל לא רוצה להרוס לכם. בלי להכביר במילים, רק אציין שהסוף של הסרט ממש מפתיע ולא צפוי.

מה שכן, הסרט הזה מתאים גם לרומנטיקנים וגם לציניקנים, עם המון סצינות מפתיעות שלוקחות את העלילה לקיצון מסוים שגורם לצופה להתנודד בחוסר נוחות בכסא, מה שלדעתי תורם לאוירת ה"הפוך-על-הפוך" שציינתי קודם.

סרט מעולה לבני נוער בחופש הגדול וגם לרומנטיקנים בלתי נלאים שצריכים לקבל קצת זריקת מציאות לדם, כי זה בדיוק מה שהסרט הזה ייתן להם.

ספרו לנו, מה אתם חושבים?