אז צפיתי השבוע בסרט "סיפורה של אדליין" (THE AGE OF ADALINE) בכיכובה של בלייק לייבלי ומייקל הויסמן ההורס ( מישהו מזהה אותו ממשחקי הכס?) ובבימויו של לי טולנד קריגר.
העלילה מתארת את חייה של אדליין באומן, שנשארה באופן פלאי בגיל 29 למשך כמעט שמונה עשורים.
היא חיה בבדידות מסוגרת ולא נותנת לעצמה להתקרב לאיש מפחד שסודה יתגלה אבל מפגש מקרי עם פילנתרופ כריזמטי (וחתיך כמובן), מצית מחדש את תשוקתה לחיים ואהבה.
לאחר שהאמת כמעט ונחשפת בסוף שבוע אצל הוריו (הריסון פורד וקטי בייקר), אדליין מקבלת החלטה שתשנה את חייה לנצח (היא מתאהבת, נו.).
בגדול, הסרט רומנטי ומקסים עד כדי קיא. לבחורה צינית ואפלה כמוני היה ממש קשה להישאב לתוך העלילה ולתת לעצמי לנוח מכל ההערות הציניות שהתרוצצו לי בראש ופשוט לצפות בסרט.
החיסרון, מבחינתי, בסרט הוא חיבור הסיפור הבדיוני של "הפסיקה להזדקן בגלל X Y Z" בשילוב הרומנטיקה, שבדיונית בעיני גם (ספוילר: אליס אומר לאדליין שהוא אוהב אותה אחרי בערך… יומיים של היכרות). וגם הסצינות שבהן אדליין מוצגת עם הבת שלה, שלפי החישוב אמורה להיות בת 80+ קצת מגוחכות… אם כבר הולכים על קטע בדיוני, אז עד הסוף!
בסופו של דבר שחררתי את המחשבות הטורדניות וממש נהניתי. הרומנטיקה, הדרמה, גרמו לי להתרפק על חברה שלי שישבה לי ולהתחיל להתבכיין "לי בחיים לא יהיה כזה", בדיוק מה שסרט רומנטי אמור לעשות, לא? 
ולסיכום:
לקוראות – קחו חברה טובה ואוצו רוצו. אתן תהנו ממש.
לקוראים – אם אתם סרקסטיים שסולדים מרומנטיקה, חכו לטורנט. אם אתם בזוגיות ורוצים בילוי נחמד, קחו את האישה. אם אתם רווקים רומנטיים – זה הסרט בשבילכם.