אני מאוהבת בקת'רין הייגל, לא יעזור לכם כלום. היא בלונדת המתיקות המועדפת עלי בהוליווד כבר שנים, ואני מרגישה שאנחנו ברומן חברות מדומיין, כזה בו אני עושה לה לייקים באינסטגרם והיא, מצדה, לא מודעת לקיומי. לכן קשה לי לא לחבב סרט עם הייגל בתפקיד הראשי. ולא שסבלתי נורא ב"החתונה של ג'ני". זה סרט קטן, לא מתאמץ מדי, ועדיין, הוא סביר מינוס. לא הייתי ממליצה לצפות בו אלא אם כן את לסבית שחייבת להתוודות על נטייתך המינית מול בני המשפחה המעצבנים שלך. במקרה הספציפי הזה, עופי על הסרט ושרייני כרטיסים לכולם, כי מדובר יותר בסדנת חינוך והעצמה להורים ופחות בבידור קולנועי.
סרט קולנוע ארוך וסטטי למדי על בחורה לסבית בשנות השלושים לחייה שיוצאת מהארון יכול היה להיות רלוונטי לפני עשרים שנה בערך. ואולי זה העניין עם "החתונה של ג'ני" – כל אלמנט בו מרגיש מיושן למרות שיצא השנה. לא רק ברמת הצגת הסיפור והדמויות, לא רק בהתרחשות המינימליסטית והכבדה ואפילו לא רק בדימוי הדשא הגווע של אן, האחות, ששוחקת אותו לעייפה; אחד הסימנים הברורים ביותר לסרט שאינו דובר את השפה הקולנועית העכשווית הוא הפסקול. ובמקרה של "החתונה של ג'ני" מדובר בהררי קאברים של בלדות סכריניות, עם עריכה מדויקת מדי כמו חיבוק בין שתי דמויות בקרשנדו של השיר. פיהקתי.
כביכול, ג'ני העובדת הסוציאלית מנהלת חיים להט"ביים פתוחים לחלוטין מלבד עם בני משפחתה, מפחד שאלה לא יקבלו את נטייתה המינית. אמנם הסרט מתמקד בדרמה המשפחתית שבפנים, אך לא היה ולו ייצוג אחד לכנות ולאורח החיים המשוחרר של ג'ני בחוץ. ההעדר של ג'ני הלסבית הבטוחה במיניותה ניכר.
לא ארחיק לכת ואבקש שג'ני וקיטי, בת זוגתה, יפקדו ערבי שירה פמיניסטיים בשפגט, אבל אולי, רק אולי, הזוג היפה והא-מיני לחלוטין הזה ינהל דיאלוג של יותר מחמש דקות שבו קיטי לא רק תרגיע את ג'ני הלחוצה, אלא שהשתיים אשכרה יראו לצופים איזו קרבה. לא שאני משתוקקת לגירל און גירל אקשן בין שתי הנסיכות האלה, אך נדמה שיש הקבלה בין שמרנותם של הוריה של ג'ני לבין גישתה הכללית של ג'ני לחיים. בסצינה היחידה בסרט בה הצופים מקבלים פירור מג'ני השלמה עם מיניותה, היא וקיטי מתנשקות (בלי לשון) בכלבו מול חלון ראווה של שמלות כלה, כי הרי ברור שהן חייבות להתחתן. הן לא יכולות לנהל זוגיות בריאה ותוססת בלי להכבל לנורמות הסטרייטיות. חשוב גם לציין שהבחירה בזוג לסביות עם פרפורמנס נשי מובהק, כאלה שלכאורה "לא רואים עליהן", היה יכול להיות חתרני ומעניין אם השתיים היו מביעות עמדות חדות ולא מתפשרות לגבי זהותן, אבל היבשושיות המוגזמת והלא ברורה שלהן, גם באינטראקציה הלא אמינה ביניהן וגם כלפי חוץ די מרדדת את דמויותיהן.
על התסריט, הבימוי וההפקה של הסרט חלשה מארי אגנס דונהיו, שברפרטואר שלה סרטים בינוניים למדי בעיניי, אך מעבר לזה, כשגיליתי כי היא בת 72, הבנתי כי יתכן שממרום גילה, הסוגיות הבוערות כמה דורות מתחתיה לא מובנות לה עד הסוף, ואולי זו אחת מהסיבות שהסרט רווי באווירה מכונסת ושמרנית עד אימה.
יחד עם זאת, אתוודה שמערכת היחסים בין ג'ני לאביה (טום ווילקינסון הנהדר) הייתה המרתקת והאותנטית מכולן.
התרגשתי ואף יבבתי כהלכה לקראת סיום הסרט, כשהשניים השלימו. וזה לא ספוילר. זה סרט עם קת'רין הייגל, ברור שיהיה בסדר בסוף.