השאלה מהו בן אנוש היא שאלה שהטרידה אנשי רוח במשך מאות אלפי שנים. סופרים,פילוסופים, אנשי דת וסתם אנשים שהסתכלו במראה ושאלו את עצמם: "אתה מדבר אליי?" ניסו לענות על השאלה המסובכת הזו, אך בהיותנו בני אנוש התשובות כמובן אף פעם לא היו חד משמעיות.
אחת התיאוריות לבחינת שאלה זו היא "תיאוריית המראה". אנחנו נבנה מכונה בצלמנו ובכך שנצפה בה נוכל להבין אותנו. בקולנוע הרעיון הזה תפס תאוצה בעיקר בגלל העובדה שהוא מאד ויזואלי ואזכורים לאינטליגנציה מלאכותית אפשר למצוא עוד מ 1927 בסרטו המופתי של פריץ לאנג "מטרופוליס", אך האב המייסד שעסק בנושא זה הוא לא אחר מאשר "בלייד ראנר" של רידלי סקוט.
"בלייד ראנר" לא רק השתמש ברעיון הזה אלא גם הרחיב אותו. לא רק מה אנחנו נבין על עצמנו אלא מה יקרה כשהמחשבים יבינו אותנו? מהבחינה הזו "אקס מכינה" לא מחדש ואפילו שומר על קו מסורתי שבדרך כלל מוצג בסרטים כאלו אך בניגוד לסרטים אחרים שהשתמשו ברעיון זה לבסיס של סרטי אקשן ועתירי פיצוצים, הייחוד של הסרט שהוא בחר בגישה אחרת לחלוטין.
הבחירה למקם את "אקס מכינה" בחלל אחד ולהגביל את הדמויות העיקריות שבו לשלושה בלבד היא מה שהופכת אותו לאחד הסרטים היותר מעניינים שנוצרו בז'אנר הזה. זה לא אומר שהוא לא יפהפה ויזואלית אבל בניגוד לפירוטכניקה המסנוורת שלפעמים באה להסתיר כשלים עלילתיים, הסרט הזה משתמש באפקטים כחלק אינטגרלי מהסיפור.
מה שבאמת מרים את "אקס מכינה" זה לא רק הבחירות הויזואליות אלא התסריט המדויק שכתב במאי הסרט אלכס גארלנד. גארלנד שכתב את התסריט ל"שמש" המצוין (הסרט לא הסדרה) החליט הפעם גם לביים בעצמו. מדובר באחת מעבודות הביכורים היותר מרשימות שנראו בשנים האחרונות והוא מצטרף לדנקן ג'ונס המוכשר כבמאי שצריך לעקוב אחריו.
למרות ההישגים הללו "אקס מכינה" הוא סרט שדורש מהצופה סבלנות. התחושה הקלאוסטרופובית וההגשה של הרעיונות הפילוסופים מעיטים מעט את הקצב ולפעמים נראה שהוא הולך צעד אחד קדימה רק כדי לחזור שני צעדים אחורה.
בימי הקיץ החמים שעל חלקנו מגיעים לטובה "אקס מכינה" הוא עוף מוזר ולא מפתיע שהוא לא נרכש להפצה מסחרית בבתי הקולנוע. למרות זאת מי שמוכן לאתגר את עצמו בקצת יותר מסרטי אקשן והמשכונים שמציפים את המסך, ימצא חוויה מספקת במיוחד ואולי גם זיק של הבנה קטנה על מהו האדם שבתוך המכונה.