טריילר:

"הדבר היחידי שאנחנו יכולים לעשות, זה לתמוך"

הסרט מביא את סיפורה של לארה, נערה בלגית, בת 15, אשר מקדישה את חייה להיות בלרינה, ומנסה להתקבל לאחד מבתי הספר היוקרתיים ביותר בבלגיה לריקוד בלט. לארה הינה בחורה בלונדינית יפיפייה, עם משפחה אוהבת. אם קראתם עד כאן, ניתן להסיק שחייה של לארה הינם פשוטים וקלים. אך לארה לא נולדה בגוף של אישה, אלא בגוף של גבר, כמהה מאד לשינוי, ומתמודדת עם קשיים ואתגרים לא פשוטים כלל. לארה עוברת תהליך התבגרות לא רגיל בסרט, בעודה מנווטת בין פגישות עם רופאים, לקיחת הורמונים והכנות לניתוחים ובמקביל שיעורי בלט אינטנסיביים במיוחד. ללארה אין דמות אם בחייה. ולכן אביה, מת'יס, ממלא את מקומה, ומתפקד כאמא-אבא- פסיכולוג אישי של לארה, המגבה אותה  בהכל, ועובר משוודיה עם מילו, אחיה הקטן בן ה- 6, לבלגיה בשביל שהיא תוכל להתקבל ללימודים גבוהים בבלט. לארה נפגשת לאורך הסרט עם רופאים שונים. באחת הסצנות הפסיכיאטרית שלה עונה לאביה "הדבר היחידי שאנחנו יכולים לעשות, זה לאשר ולתמוך".בחצי הראשון של הסרט, לארה מתמודדת עם כמה קשיים. אחד מהם, הוא הרצון להיות כמו כולם. להשתייך, לא לבלוט. לארה מנסה מאד להיות חלק מקבוצת הריקוד שלה. היא נוטה לכסות את אזור החלציים שלה עם אותו נייר דבק אשר נועד להגן ולהדביק את אצבעותיה ביחד למען הבלט. בחצי השני של הסרט, הבמאי, לוקאס דונט, ממקד אותנו בחיפוש העצמי של לארה, בגילוי הזהות המינית שלה- האם לארה נמשכת לבנות או לבנים?

מוטיבים כדרך להעביר את הנושא

הסרט מועבר בעיקר באמצעות מוטיב התנועה. רוב הסרט מראה את לארה בנסיעות. באוטובוס, ברכבת או בנסיעות עם אביה ברכב. לארה תמיד בתנועה בסרט. בשיעורי הריקוד, בנסיעות, ובתנועה קדימה בחייה האישיים. תהליך שינוי הזהות המגדרית של לארה הינו אינסופי. תמיד יהיה ללארה מה לעבור כדי "לצמצם את הפער" על מנת לעשות את המעבר מגבר לאישה, שהיא תמיד חולמת להיות.  ישנם מוטיבים נוספים כגון מוטיב המגדר- מודגש על ידי שימוש בצבע הכחול. בריקוד מכל המקומות, הרקדניות לובשות בגד גוף- כחול. צבע המזוהה בד"כ עם בנים. מוטיב המראה- הקבלה של לארה היא מאד גדולה. האב אוהב, האח מחבק, ובאחת מהסצנות המשפחה חוגגת לה יום הולדת ומחמיאה לה על השמלה שלה. הכל נראה בסדר, אך לארה עצמה אינה מקבלת את עצמה, ובודקת את עצמה במראה באופן מעורר פלצות. ישנה סצנה בה לארה מביאה את אחיה הקטן לגן, והגננת שואלת אם היא אחותו הגדולה. שם היא מתמלאת אושר, ומקבלת את האישור שכל כך חיכתה לו.

חשיפה לנושא חשוב, ולא מסוקר מספיק

הסרט, אשר מועמד בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר בטקס גלובוס הזהב 2019, מצטיין, לא במשחק, או בתסריט. אלא בלב ליבו של הסרט- בצילום ועריכת הסנימטוגרפיה (הטכניקה של צילום הסרט) אשר מבוצעות בחן ובדיוק. למרות שטכניקת הצילום הייתה לעיתים פולשנית מדי, לעיתים ארוכה, המטרה הייתה להראות את העיסוק הבלתי פוסק של לארה בגוף שלה. סצנות הריקוד הקופצניות אינן פשוטות למעקב, ופה הבימוי היה יכול בקלות להפיל ולקטלג את הסרט בתור סרט ריקוד מוחלט. הסרט מזכיר במידה את 'בירדמן' אשר צולם כולו בשוט אחד- המצלמה עוקבת אחרי הפרוטגוניסטית, ובכך בסרט מאפשר לצופה להיכנס לעולמה של לארה, שלא פוסקת להיות בתנועה מתמדת קדימה. קדימה בריקוד, קדימה בנסיעות, קדימה בהפיכתה לאישה, קדימה בקדמה שלה כאישה טרנסג'נדרית.

גם בשנת 2019, מרבית הציבור אינו חשוף לנבכי הקשיים האופפים את האדם אשר עובר תהליך של שינוי מין. מהן הקשיים הרגשיים? הפיזיים? איך החברה מגיבה? המשפחה? הסרט, נותן חשיפה בשפה הצרפתית לנערה אשר עוברת תהליך מורכב ואמיץ, ונותן ההצצה (ולרוב יותר), לעולמם של הקהילה הטרנסג'נדרית.

ההפתעה הסיסג'נדרית האמיתית

אחת המטרות החשובות של הסרט, אשר חף מדעות קדומות, רדיפה וצקצוקי לשון, היא להראות שתהליך שינוי המין, הוא מספיק קשה, גם עם קבלה, חיזוק, תמיכה ואהבה של הסובבים, ושהקונפליקט העיקרי, הוא דווקא פנימי. בעולם בו ילדים בגיל ההתבגרות רוצים הכל כאן ועכשיו, שינוי מין לוקח זמן, ולארה רוצה שזה יקרה כמה שיותר מהר, ולפעמים חסרת סבלנות. אפשר לראות את זה באחת מהסצנות הראשונות של הסרט, בה לארה עושה לעצמה פירסינג באוזניים לעגילים. בעוד הסרט נכתב בהשראת הסיפור האמיתי של נורה מוסוקר, רקדנית בלגית מצליחה, הוא מגולם על ידי ויקטור פולסטר, שחקן ורקדן בלגי סיסג'נדר (נולד כגבר ומגדיר את עצמו גם כך),  ומבויים ע"י דונט, אשר גם הוא אינו חבר בקהילה הלהט"בית. אפשר לטעות בקלות ולחשוב שהמשחק בוצע לחלוטין ע"י טרנסקסואלית (להבדיל מטרנסג'נדרית), אך בצפייה במשחק הרך והמדויק של פולסטר (16), שזהו סרטו הראשון, אפשר לצלול ולהיסחף לתוך יצירת אומנות מעניינת ואינטימית במיוחד.

הציון שלי:

הפוסט 'נערה': אינטימי וסוחף הופיע ראשון בבלוג באסטר

לפני עידן ועידנים, כאשר הייתי בן 7, ראיתי סרט מאד לא רגיל בשם "בלתי שביר". למרות שהוא על סף ז'אנר האימה, נהנתי ממנו מאד. היה בו משהו מיוחד. משהו שרק הבמאי מ. נייט שמלאן יכול לעשות. 18 שנה לאחר מכן, ועם הרבה ציפייה, יצאתי מאוכזב מהסרט האחרון בטרילוגיה, הלא הוא 'מיסטר גלאס'.

הנה טריילר מתורגם לסרט:

קצת היסטוריה

בשנת 2000, 'בלתי שביר' יצא לאקרנים, ומגולל את סיפורו של מאבטח בשם דיוויד דאן, היוצא ללא שריטה אחת (!) מתאונת רכבת שבה נספו כל הנוסעים מלבדו. אלייז'ה פרייס, בכיכובו של סמואל ל. ג'קסון הינו חובב קומיקס מושבע, והוא נולד עם מחלה נדירה, שגורמת לעצמותיו להישבר בקלות. במהלך הסרט, הוא מנסה לשכנע את דיוויד, בכיכובו של ברוס וויליס, שהוא שרד את התאונה משום שיש לו כוחות על. 16 שנה לאחר מכן, בשנת 2016, שמלאן, מביים סרט נוסף, בשם 'ספליט', סרט אימה- פסיכולוגי על קווין וונדל, אדם עם הפרעת זהות דיסוציאטיבית עם 23 זהויות נפרדות, כאשר הכימיה של גופו משתנה עם כל אישיות, וכתוצאה מכך נוצרת האישיות ה-24 המכונה "החיה". בסרט, קווין, בכיכובו של ג'יימס מק'אבוי (אקסבייר הצעיר מסרטי האקס מן), חוטף 3 נערות, ומאיים לאכול אותן. הסרט מסתיים עם הופעת אורח של דיוויד דאן, ומכאן חיבורו של הסרט לקודם, ורמיזה לסרט שלישי.

"חוברות קומיקס הן לא היסטוריה אמיתית"                                                       

הסרט, שיצא לאקרנים בישראל ב- 17.1.19, מחבר את סרטיו הקודמים, ונותן תשובות חשובות, עם טוויסט חשוב ששמלאן אוהב לעשות בסוף. קווין, חוטף הפעם 4 מעודדות, וכולא אותם במחסן. דאן, אשר ניחן ביכולת לראות הבזק מהעבר של אנשים, ברגע שהוא נוגע בהם בכתפו, מגיע לשחרר אותן. בסוף המאבק, המשטרה לוכדת את דאן וקווין, ומכניסה אותם ל'רייבן היל ממוריאל', מכון פסיכיאטרי חוקר, שם נמצא אלייז'ה כבר שנים. במכון, ד"ר אלי סטאפל, בכיכובה של שרה פולסון הנהדרת, מנסה לגרום להם להאמין שהם לא גיבורי על מקומיקס- "הייתם פעם בכנס קומיקס? הם מוכרים שם דברים… חוברות קומיקס הן לא היסטוריה אמיתית". פטרישה, אחת מהזהויות של קווין, שואלת את אלייז'ה, איך לקרוא לו, אלייז'ה משיב "שם פרטי מיסטר, שם משפחה- גלאס". הסרט, מגיע לסיום שאלייז'ה כל כך חיכה לו, ובכך מביא לסגירת מעגל מהסרט הראשון.

גאון, אך לא רגיל

שמלאן, התפרסם בעיקר בזכות סרטו "החוש השישי" שיצא בשנת 1999, ומאז הבקיע לתודעה העולמית כאחד מהבמאים המבריקים בתעשייה. שמו הולך לפניו בתור אחד הבמאים אשר גם מביימים, גם מפיקים, גם כותבים את הסרטים, וגם משחקים בהן. הופעת הקמאו (cameo) שלו ב'מיסטר גלאס' הייתה כמאבטח, ב"בלתי שביר" הייתה כניצב כאחד האוהדים במגרש, ובסרט "החוש השישי" הוא משחק דמות של רופא.

הכוס חצי ריקה, וחצי ריקה

את סרטי ג'ימס בונד, אפשר להתחיל לראות מכל סרט, בלי חשיבות כרונולוגית. יש את בונד, פושע עם תוכנית זדונית, בחורה יפה, ותמיד תמיד יש מכונית מרהיבה. אפשר להתחיל מבלי לראות את הקודמים. זה לא המקרה. אם לא ראיתם את הסרטים הקודמים, כנראה שלא תבינו את העלילה, והסרט יהיה מאד מעצבן ולא מובן. למרות שמאד אהבתי את 'בלתי שביר', מיסטר גלאס הינו סרט מעיק, לעיתים קשה לצפייה, וסיקוואל מיותר והרסני לקודמיו. המשחק של מק'אבוי מושקע אך מורט עצבים, והפסקול של הסרט יגרום לכם לרצות לעזוב באמצע. בשורה התחתונה, אלו 128 דקות מאד לא פשוטות, לא מאחל אותן לאף אחד מכם.

הציון שלי:

הפוסט 'מיסטר גלאס': הציפייה מתנפצת, והרסיסים גורמים להתחרט הופיע ראשון בבלוג באסטר

ברוכים הבאים למאה ה- 21, בה שחקן הוליוודי עטור פרסים, לוקח את הדיווה הגדולה ביותר שקיימת בפלנטה שלנו, ומצליח ליצור משהו נוגע ויפיפה.

בקטנה

"A star is born", הינו הסרט הראשון בבימויו של בראדלי קופר. הסרט, שהכנסותיו הגיעו ל- 200 מיליון $ ברחבי העולם, מועמד בטקס פרסי האוסקר ה- 91 ל- 8 פרסי אוסקר. הבולטים מבינהם: הסרט הטוב ביותר, השחקן הטוב ביותר, השחקנית הטובה ביותר, התסריט, וכמובן השיר שאם תפעילו את הרדיו כל שעה, כנראה יתנגן. ליידי גאגא משחקת את אלי, מלצרית, אשר שרה בזמנה הפנוי בפאב דראג מקומי. באחת ההופעות, ג'קסון מיין, בכיכובו של בראדלי קופר, זמר קאנטרי בנסיגה בקריירה שלו, מגיע מבוסם, ושומע את אלי מבצעת שיר על הבמה. ג'קסון נותן לאלי, הזדמנות לשיר איתו באחד מההופעות שלו, ומשם, הכל היסטוריה.

אין כמו קאמבק טוב, גם בפעם הרביעית
מעולם לא נעשו בתעשייה הקולנועית ההוליוודית והעולמית כל כך הרבה חידושים קולנועיים לסרט. זהו סיפור הוליוודי קלאסי, שוותיק כמעט כמו הוליווד עצמה. ב- 80 שנה האחרונות, נעשו כ- 4 ריימקים לפרנצייז. בשנת 1937, ויליאם וולמן כתב וביים סרט על שחקנית מתחילה, שנעזרת בכוכב דועך שרוצה לעזור לה להרים את הקריירה שלה לליגה של הגדולים. בשנת 1954, 17 שנים לאחר מכן, הבמאי ג'ורג קיוקור ביים סרט על זמרת שמתגלה בפאב ע"י שחקן קולנוע, ג'יימס מיסון, שמשכנע אותה לפרוש מהלהקה שלה ולהשיק קריירה קולנועית מצליחה. בשנת 1976, 23 שנה לאחר מכן, הבמאי פרנק פירסון עשה רימייק לסרט, עם ברברה סטרייסנד וקריס כריסטופרסון.

מילים כדורבנות

בשיר shallow"", שמועמד לאוסקר על השיר המקורי הטוב ביותר, אלי שרה (בתרגום חופשי) "לא נמאס לך למלא את החלל, או שאתה צריך יותר?". השורה הזאת קולעת בול למסר העל של הסרט, והוא על החיפוש הבלתי נגמר שיראו אותנו, ויכירו אותנו, וכמה זה קשה ולפעמים רגעי. לפעמים אנחנו נמצאים על הגל הגדול, ולפעמים, במים הרדודים. וכמו השם של השיר, מרחוק, הכל נראה רדוד מאד.

שורה תחתונה
כתיבת השירים יוצאת דופן, והליהוק ללא רבב, אך השיר בשלהי הסרט קצת טרחני ומיותר. מיועד לאוהבי הסאגה בת ה- 82 שנה, ליידי גאגא, וסרטים מוזיקאליים. לסיכום- רוצו לראות.
הציון שלי:

הפוסט 'כוכב נולד": נוגע ונשאר גם לארוחת בוקר הופיע ראשון בבלוג באסטר

ישנו פתגם הונגרי ישן, שאומר שמי שאוהב פרחים, אינו מסוגל להיות אדם רע. אחרי שתראו את הסרט, תצטרכו להחליט אם אותו הונגרי שאמר את זה, צדק.

בקטנה
"הפרד' סרטו החדש של קלינט איסטווד, המתחיל בתמונה של פרחים נדירים, אשר בשיא פריחתם, נוגע בניגודיות התמימה באהבת הפרחים, הדור הקודם, טוב הלב, לבין רוע לב, הובלת סמים (ומפה השם- MULE), ועד סימוס בניידים (בעיני הבמאי כמובן). ארל סטונס, בשנות ה- 80 שלו, לאחר גידול של פרחים במשך שנים, נעשה תפרן, ולאחר שנים של נטישת משפחתו, מקבל הזדמנות לעבוד בתור שליח של קוקאין בקרטל סמים בעיר פאוריה, שבמדינת אילנוי, להרוויח מזה גם כסף טוב, ולהיות מאד מוערך בקרטל על היותו שליח טוב שלא מתבלט בתור קשיש בדרכים.

על הפרד האמיתי
קלינט איסטווד, בגילו המופלג של 88, הינו אחד הבמאים המוערכים בהוליווד כיום. מסרטיו הקודמים של איסטוד כבמאי, ישנם הרבה קווי דמיון בבימוי שלו ובקווי העלילה. בסרט האחרון שביים בשנת 2008, "גראן טורינו" ישנו סיפור על אדם זקן אשר נלחם בקרבות בצעירותו, מעורב בסיפורי מאפיה עם בני מיעוטים (בפרט היספנים), גזען, והכי חשוב- האהבה שלו למכונית שלו. אלו אותם קווי דמיון שקצת קשה לפספס בשני הסרטים הללו. דבר הגורם למחשבה- האם לאיסטווד יש אהבה סודית למכוניות ישנות? והאם ההומור העצמי שלו על הנושא הכי חשוב באמריקה כיום- גזענות, ומשטרה, היא הדרך שלו לומר לנו דבר אחד או שניים על המציאות כיום?
אפשר לראות בסרט כאל אנלוגיה למה שאיסטווד חושב על האומה שבה נולד. הסרט מדבר הרבה על קרטלי סמים, בעוד איסטווד כאזרח בחייו האמיתיים, מזדהה מאד עם תנועת הליברטאניזם, ונחשב לאחד מהשחקנים הבודדים בהוליווד, שתומך בגלוי בטראמפ, המקווה כל כך לבנות חומה בין ארצות הברית לבין מקסיקו, ולמנוע כניסה של היספנים ושל סמים למדינה. ובכללי סרט על זקן שלא מוכן להפסיק לעבוד (איסטווד הוא כנראה אחד האנשים שעובדים הכי קשה בהוליווד, שהוציא סרט שני תוך שנה) ומנסה לברוח ממשפחתו.
הקאסט, החל מבראדלי קופר הנאה והמוכשר (שכיום מועמד לאוסקר שיתקיים ב-24 בפברואר על סרטו "כוכב נולד") משחק את הסוכן החדש בעיר, אשר רוצה ליצור לעצמו שם. אנדי גרסיה, אשר משחק את ראש הקרטל, אותו עשיר-כל-יכול שמתייחס לעובדיו כאל דיספנסאבלס. לורנס פישבורן, הידוע היטב כמורפיאוס מסרטי המטריקס, חוזר שוב כדמות הבוס הטוב והמוכר, רק במדי הרשות לאכיפת סמים. ואחרון חביב, מייקל פניה, שפשוט דמות הסוכן הסמוי יושבת עליו מעולה, כמו כל ליהוק לסרטיו הקודמים.

משפחה זה הדבר הכי חשוב בעולם

מטרת הסרט בגדול שאיסטווד מנסה להעביר לנו, בצורה הכי פשטנית, מילולית, וויזואלית שיש היא- משפחה. חיי משפחה חשובים יותר מעבודה. כי בסופו של היום המוות הוא בלתי נמנע, ו"אי אפשר לקנות זמן בכסף". "משפחה זה הדבר הכי חשוב בעולם, אל תעשה את מה שאני עשיתי. אני העמדתי את העבודה לפני המשפחה. חשבתי שזה יותר חשוב להיות מישהו שם בחוץ".

שורה תחתונה
אם אתם במצב רוח לצחוק, ולהנות מאחד הסרטים הטובים של איסטווד בעשור האחרון, "הפרד" תהיה בחירה נכונה.
הציון שלי:

הפוסט 'הפרד': האם סרטו החדש של איסטווד הוא בעצם סרט אוטוביוגרפי? הופיע ראשון בבלוג באסטר