טריילר:

"הדבר היחידי שאנחנו יכולים לעשות, זה לתמוך"

הסרט מביא את סיפורה של לארה, נערה בלגית, בת 15, אשר מקדישה את חייה להיות בלרינה, ומנסה להתקבל לאחד מבתי הספר היוקרתיים ביותר בבלגיה לריקוד בלט. לארה הינה בחורה בלונדינית יפיפייה, עם משפחה אוהבת. אם קראתם עד כאן, ניתן להסיק שחייה של לארה הינם פשוטים וקלים. אך לארה לא נולדה בגוף של אישה, אלא בגוף של גבר, כמהה מאד לשינוי, ומתמודדת עם קשיים ואתגרים לא פשוטים כלל. לארה עוברת תהליך התבגרות לא רגיל בסרט, בעודה מנווטת בין פגישות עם רופאים, לקיחת הורמונים והכנות לניתוחים ובמקביל שיעורי בלט אינטנסיביים במיוחד. ללארה אין דמות אם בחייה. ולכן אביה, מת'יס, ממלא את מקומה, ומתפקד כאמא-אבא- פסיכולוג אישי של לארה, המגבה אותה  בהכל, ועובר משוודיה עם מילו, אחיה הקטן בן ה- 6, לבלגיה בשביל שהיא תוכל להתקבל ללימודים גבוהים בבלט. לארה נפגשת לאורך הסרט עם רופאים שונים. באחת הסצנות הפסיכיאטרית שלה עונה לאביה "הדבר היחידי שאנחנו יכולים לעשות, זה לאשר ולתמוך".בחצי הראשון של הסרט, לארה מתמודדת עם כמה קשיים. אחד מהם, הוא הרצון להיות כמו כולם. להשתייך, לא לבלוט. לארה מנסה מאד להיות חלק מקבוצת הריקוד שלה. היא נוטה לכסות את אזור החלציים שלה עם אותו נייר דבק אשר נועד להגן ולהדביק את אצבעותיה ביחד למען הבלט. בחצי השני של הסרט, הבמאי, לוקאס דונט, ממקד אותנו בחיפוש העצמי של לארה, בגילוי הזהות המינית שלה- האם לארה נמשכת לבנות או לבנים?

מוטיבים כדרך להעביר את הנושא

הסרט מועבר בעיקר באמצעות מוטיב התנועה. רוב הסרט מראה את לארה בנסיעות. באוטובוס, ברכבת או בנסיעות עם אביה ברכב. לארה תמיד בתנועה בסרט. בשיעורי הריקוד, בנסיעות, ובתנועה קדימה בחייה האישיים. תהליך שינוי הזהות המגדרית של לארה הינו אינסופי. תמיד יהיה ללארה מה לעבור כדי "לצמצם את הפער" על מנת לעשות את המעבר מגבר לאישה, שהיא תמיד חולמת להיות.  ישנם מוטיבים נוספים כגון מוטיב המגדר- מודגש על ידי שימוש בצבע הכחול. בריקוד מכל המקומות, הרקדניות לובשות בגד גוף- כחול. צבע המזוהה בד"כ עם בנים. מוטיב המראה- הקבלה של לארה היא מאד גדולה. האב אוהב, האח מחבק, ובאחת מהסצנות המשפחה חוגגת לה יום הולדת ומחמיאה לה על השמלה שלה. הכל נראה בסדר, אך לארה עצמה אינה מקבלת את עצמה, ובודקת את עצמה במראה באופן מעורר פלצות. ישנה סצנה בה לארה מביאה את אחיה הקטן לגן, והגננת שואלת אם היא אחותו הגדולה. שם היא מתמלאת אושר, ומקבלת את האישור שכל כך חיכתה לו.

חשיפה לנושא חשוב, ולא מסוקר מספיק

הסרט, אשר מועמד בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר בטקס גלובוס הזהב 2019, מצטיין, לא במשחק, או בתסריט. אלא בלב ליבו של הסרט- בצילום ועריכת הסנימטוגרפיה (הטכניקה של צילום הסרט) אשר מבוצעות בחן ובדיוק. למרות שטכניקת הצילום הייתה לעיתים פולשנית מדי, לעיתים ארוכה, המטרה הייתה להראות את העיסוק הבלתי פוסק של לארה בגוף שלה. סצנות הריקוד הקופצניות אינן פשוטות למעקב, ופה הבימוי היה יכול בקלות להפיל ולקטלג את הסרט בתור סרט ריקוד מוחלט. הסרט מזכיר במידה את 'בירדמן' אשר צולם כולו בשוט אחד- המצלמה עוקבת אחרי הפרוטגוניסטית, ובכך בסרט מאפשר לצופה להיכנס לעולמה של לארה, שלא פוסקת להיות בתנועה מתמדת קדימה. קדימה בריקוד, קדימה בנסיעות, קדימה בהפיכתה לאישה, קדימה בקדמה שלה כאישה טרנסג'נדרית.

גם בשנת 2019, מרבית הציבור אינו חשוף לנבכי הקשיים האופפים את האדם אשר עובר תהליך של שינוי מין. מהן הקשיים הרגשיים? הפיזיים? איך החברה מגיבה? המשפחה? הסרט, נותן חשיפה בשפה הצרפתית לנערה אשר עוברת תהליך מורכב ואמיץ, ונותן ההצצה (ולרוב יותר), לעולמם של הקהילה הטרנסג'נדרית.

ההפתעה הסיסג'נדרית האמיתית

אחת המטרות החשובות של הסרט, אשר חף מדעות קדומות, רדיפה וצקצוקי לשון, היא להראות שתהליך שינוי המין, הוא מספיק קשה, גם עם קבלה, חיזוק, תמיכה ואהבה של הסובבים, ושהקונפליקט העיקרי, הוא דווקא פנימי. בעולם בו ילדים בגיל ההתבגרות רוצים הכל כאן ועכשיו, שינוי מין לוקח זמן, ולארה רוצה שזה יקרה כמה שיותר מהר, ולפעמים חסרת סבלנות. אפשר לראות את זה באחת מהסצנות הראשונות של הסרט, בה לארה עושה לעצמה פירסינג באוזניים לעגילים. בעוד הסרט נכתב בהשראת הסיפור האמיתי של נורה מוסוקר, רקדנית בלגית מצליחה, הוא מגולם על ידי ויקטור פולסטר, שחקן ורקדן בלגי סיסג'נדר (נולד כגבר ומגדיר את עצמו גם כך),  ומבויים ע"י דונט, אשר גם הוא אינו חבר בקהילה הלהט"בית. אפשר לטעות בקלות ולחשוב שהמשחק בוצע לחלוטין ע"י טרנסקסואלית (להבדיל מטרנסג'נדרית), אך בצפייה במשחק הרך והמדויק של פולסטר (16), שזהו סרטו הראשון, אפשר לצלול ולהיסחף לתוך יצירת אומנות מעניינת ואינטימית במיוחד.

הציון שלי:

הפוסט 'נערה': אינטימי וסוחף הופיע ראשון בבלוג באסטר

לפני עידן ועידנים, כאשר הייתי בן 7, ראיתי סרט מאד לא רגיל בשם "בלתי שביר". למרות שהוא על סף ז'אנר האימה, נהנתי ממנו מאד. היה בו משהו מיוחד. משהו שרק הבמאי מ. נייט שמלאן יכול לעשות. 18 שנה לאחר מכן, ועם הרבה ציפייה, יצאתי מאוכזב מהסרט האחרון בטרילוגיה, הלא הוא 'מיסטר גלאס'.

הנה טריילר מתורגם לסרט:

קצת היסטוריה

בשנת 2000, 'בלתי שביר' יצא לאקרנים, ומגולל את סיפורו של מאבטח בשם דיוויד דאן, היוצא ללא שריטה אחת (!) מתאונת רכבת שבה נספו כל הנוסעים מלבדו. אלייז'ה פרייס, בכיכובו של סמואל ל. ג'קסון הינו חובב קומיקס מושבע, והוא נולד עם מחלה נדירה, שגורמת לעצמותיו להישבר בקלות. במהלך הסרט, הוא מנסה לשכנע את דיוויד, בכיכובו של ברוס וויליס, שהוא שרד את התאונה משום שיש לו כוחות על. 16 שנה לאחר מכן, בשנת 2016, שמלאן, מביים סרט נוסף, בשם 'ספליט', סרט אימה- פסיכולוגי על קווין וונדל, אדם עם הפרעת זהות דיסוציאטיבית עם 23 זהויות נפרדות, כאשר הכימיה של גופו משתנה עם כל אישיות, וכתוצאה מכך נוצרת האישיות ה-24 המכונה "החיה". בסרט, קווין, בכיכובו של ג'יימס מק'אבוי (אקסבייר הצעיר מסרטי האקס מן), חוטף 3 נערות, ומאיים לאכול אותן. הסרט מסתיים עם הופעת אורח של דיוויד דאן, ומכאן חיבורו של הסרט לקודם, ורמיזה לסרט שלישי.

"חוברות קומיקס הן לא היסטוריה אמיתית"                                                       

הסרט, שיצא לאקרנים בישראל ב- 17.1.19, מחבר את סרטיו הקודמים, ונותן תשובות חשובות, עם טוויסט חשוב ששמלאן אוהב לעשות בסוף. קווין, חוטף הפעם 4 מעודדות, וכולא אותם במחסן. דאן, אשר ניחן ביכולת לראות הבזק מהעבר של אנשים, ברגע שהוא נוגע בהם בכתפו, מגיע לשחרר אותן. בסוף המאבק, המשטרה לוכדת את דאן וקווין, ומכניסה אותם ל'רייבן היל ממוריאל', מכון פסיכיאטרי חוקר, שם נמצא אלייז'ה כבר שנים. במכון, ד"ר אלי סטאפל, בכיכובה של שרה פולסון הנהדרת, מנסה לגרום להם להאמין שהם לא גיבורי על מקומיקס- "הייתם פעם בכנס קומיקס? הם מוכרים שם דברים… חוברות קומיקס הן לא היסטוריה אמיתית". פטרישה, אחת מהזהויות של קווין, שואלת את אלייז'ה, איך לקרוא לו, אלייז'ה משיב "שם פרטי מיסטר, שם משפחה- גלאס". הסרט, מגיע לסיום שאלייז'ה כל כך חיכה לו, ובכך מביא לסגירת מעגל מהסרט הראשון.

גאון, אך לא רגיל

שמלאן, התפרסם בעיקר בזכות סרטו "החוש השישי" שיצא בשנת 1999, ומאז הבקיע לתודעה העולמית כאחד מהבמאים המבריקים בתעשייה. שמו הולך לפניו בתור אחד הבמאים אשר גם מביימים, גם מפיקים, גם כותבים את הסרטים, וגם משחקים בהן. הופעת הקמאו (cameo) שלו ב'מיסטר גלאס' הייתה כמאבטח, ב"בלתי שביר" הייתה כניצב כאחד האוהדים במגרש, ובסרט "החוש השישי" הוא משחק דמות של רופא.

הכוס חצי ריקה, וחצי ריקה

את סרטי ג'ימס בונד, אפשר להתחיל לראות מכל סרט, בלי חשיבות כרונולוגית. יש את בונד, פושע עם תוכנית זדונית, בחורה יפה, ותמיד תמיד יש מכונית מרהיבה. אפשר להתחיל מבלי לראות את הקודמים. זה לא המקרה. אם לא ראיתם את הסרטים הקודמים, כנראה שלא תבינו את העלילה, והסרט יהיה מאד מעצבן ולא מובן. למרות שמאד אהבתי את 'בלתי שביר', מיסטר גלאס הינו סרט מעיק, לעיתים קשה לצפייה, וסיקוואל מיותר והרסני לקודמיו. המשחק של מק'אבוי מושקע אך מורט עצבים, והפסקול של הסרט יגרום לכם לרצות לעזוב באמצע. בשורה התחתונה, אלו 128 דקות מאד לא פשוטות, לא מאחל אותן לאף אחד מכם.

הציון שלי:

הפוסט 'מיסטר גלאס': הציפייה מתנפצת, והרסיסים גורמים להתחרט הופיע ראשון בבלוג באסטר

ברוכים הבאים למאה ה- 21, בה שחקן הוליוודי עטור פרסים, לוקח את הדיווה הגדולה ביותר שקיימת בפלנטה שלנו, ומצליח ליצור משהו נוגע ויפיפה.

בקטנה

"A star is born", הינו הסרט הראשון בבימויו של בראדלי קופר. הסרט, שהכנסותיו הגיעו ל- 200 מיליון $ ברחבי העולם, מועמד בטקס פרסי האוסקר ה- 91 ל- 8 פרסי אוסקר. הבולטים מבינהם: הסרט הטוב ביותר, השחקן הטוב ביותר, השחקנית הטובה ביותר, התסריט, וכמובן השיר שאם תפעילו את הרדיו כל שעה, כנראה יתנגן. ליידי גאגא משחקת את אלי, מלצרית, אשר שרה בזמנה הפנוי בפאב דראג מקומי. באחת ההופעות, ג'קסון מיין, בכיכובו של בראדלי קופר, זמר קאנטרי בנסיגה בקריירה שלו, מגיע מבוסם, ושומע את אלי מבצעת שיר על הבמה. ג'קסון נותן לאלי, הזדמנות לשיר איתו באחד מההופעות שלו, ומשם, הכל היסטוריה.

אין כמו קאמבק טוב, גם בפעם הרביעית
מעולם לא נעשו בתעשייה הקולנועית ההוליוודית והעולמית כל כך הרבה חידושים קולנועיים לסרט. זהו סיפור הוליוודי קלאסי, שוותיק כמעט כמו הוליווד עצמה. ב- 80 שנה האחרונות, נעשו כ- 4 ריימקים לפרנצייז. בשנת 1937, ויליאם וולמן כתב וביים סרט על שחקנית מתחילה, שנעזרת בכוכב דועך שרוצה לעזור לה להרים את הקריירה שלה לליגה של הגדולים. בשנת 1954, 17 שנים לאחר מכן, הבמאי ג'ורג קיוקור ביים סרט על זמרת שמתגלה בפאב ע"י שחקן קולנוע, ג'יימס מיסון, שמשכנע אותה לפרוש מהלהקה שלה ולהשיק קריירה קולנועית מצליחה. בשנת 1976, 23 שנה לאחר מכן, הבמאי פרנק פירסון עשה רימייק לסרט, עם ברברה סטרייסנד וקריס כריסטופרסון.

מילים כדורבנות

בשיר shallow"", שמועמד לאוסקר על השיר המקורי הטוב ביותר, אלי שרה (בתרגום חופשי) "לא נמאס לך למלא את החלל, או שאתה צריך יותר?". השורה הזאת קולעת בול למסר העל של הסרט, והוא על החיפוש הבלתי נגמר שיראו אותנו, ויכירו אותנו, וכמה זה קשה ולפעמים רגעי. לפעמים אנחנו נמצאים על הגל הגדול, ולפעמים, במים הרדודים. וכמו השם של השיר, מרחוק, הכל נראה רדוד מאד.

שורה תחתונה
כתיבת השירים יוצאת דופן, והליהוק ללא רבב, אך השיר בשלהי הסרט קצת טרחני ומיותר. מיועד לאוהבי הסאגה בת ה- 82 שנה, ליידי גאגא, וסרטים מוזיקאליים. לסיכום- רוצו לראות.
הציון שלי:

הפוסט 'כוכב נולד": נוגע ונשאר גם לארוחת בוקר הופיע ראשון בבלוג באסטר

ישנו פתגם הונגרי ישן, שאומר שמי שאוהב פרחים, אינו מסוגל להיות אדם רע. אחרי שתראו את הסרט, תצטרכו להחליט אם אותו הונגרי שאמר את זה, צדק.

בקטנה
"הפרד' סרטו החדש של קלינט איסטווד, המתחיל בתמונה של פרחים נדירים, אשר בשיא פריחתם, נוגע בניגודיות התמימה באהבת הפרחים, הדור הקודם, טוב הלב, לבין רוע לב, הובלת סמים (ומפה השם- MULE), ועד סימוס בניידים (בעיני הבמאי כמובן). ארל סטונס, בשנות ה- 80 שלו, לאחר גידול של פרחים במשך שנים, נעשה תפרן, ולאחר שנים של נטישת משפחתו, מקבל הזדמנות לעבוד בתור שליח של קוקאין בקרטל סמים בעיר פאוריה, שבמדינת אילנוי, להרוויח מזה גם כסף טוב, ולהיות מאד מוערך בקרטל על היותו שליח טוב שלא מתבלט בתור קשיש בדרכים.

על הפרד האמיתי
קלינט איסטווד, בגילו המופלג של 88, הינו אחד הבמאים המוערכים בהוליווד כיום. מסרטיו הקודמים של איסטוד כבמאי, ישנם הרבה קווי דמיון בבימוי שלו ובקווי העלילה. בסרט האחרון שביים בשנת 2008, "גראן טורינו" ישנו סיפור על אדם זקן אשר נלחם בקרבות בצעירותו, מעורב בסיפורי מאפיה עם בני מיעוטים (בפרט היספנים), גזען, והכי חשוב- האהבה שלו למכונית שלו. אלו אותם קווי דמיון שקצת קשה לפספס בשני הסרטים הללו. דבר הגורם למחשבה- האם לאיסטווד יש אהבה סודית למכוניות ישנות? והאם ההומור העצמי שלו על הנושא הכי חשוב באמריקה כיום- גזענות, ומשטרה, היא הדרך שלו לומר לנו דבר אחד או שניים על המציאות כיום?
אפשר לראות בסרט כאל אנלוגיה למה שאיסטווד חושב על האומה שבה נולד. הסרט מדבר הרבה על קרטלי סמים, בעוד איסטווד כאזרח בחייו האמיתיים, מזדהה מאד עם תנועת הליברטאניזם, ונחשב לאחד מהשחקנים הבודדים בהוליווד, שתומך בגלוי בטראמפ, המקווה כל כך לבנות חומה בין ארצות הברית לבין מקסיקו, ולמנוע כניסה של היספנים ושל סמים למדינה. ובכללי סרט על זקן שלא מוכן להפסיק לעבוד (איסטווד הוא כנראה אחד האנשים שעובדים הכי קשה בהוליווד, שהוציא סרט שני תוך שנה) ומנסה לברוח ממשפחתו.
הקאסט, החל מבראדלי קופר הנאה והמוכשר (שכיום מועמד לאוסקר שיתקיים ב-24 בפברואר על סרטו "כוכב נולד") משחק את הסוכן החדש בעיר, אשר רוצה ליצור לעצמו שם. אנדי גרסיה, אשר משחק את ראש הקרטל, אותו עשיר-כל-יכול שמתייחס לעובדיו כאל דיספנסאבלס. לורנס פישבורן, הידוע היטב כמורפיאוס מסרטי המטריקס, חוזר שוב כדמות הבוס הטוב והמוכר, רק במדי הרשות לאכיפת סמים. ואחרון חביב, מייקל פניה, שפשוט דמות הסוכן הסמוי יושבת עליו מעולה, כמו כל ליהוק לסרטיו הקודמים.

משפחה זה הדבר הכי חשוב בעולם

מטרת הסרט בגדול שאיסטווד מנסה להעביר לנו, בצורה הכי פשטנית, מילולית, וויזואלית שיש היא- משפחה. חיי משפחה חשובים יותר מעבודה. כי בסופו של היום המוות הוא בלתי נמנע, ו"אי אפשר לקנות זמן בכסף". "משפחה זה הדבר הכי חשוב בעולם, אל תעשה את מה שאני עשיתי. אני העמדתי את העבודה לפני המשפחה. חשבתי שזה יותר חשוב להיות מישהו שם בחוץ".

שורה תחתונה
אם אתם במצב רוח לצחוק, ולהנות מאחד הסרטים הטובים של איסטווד בעשור האחרון, "הפרד" תהיה בחירה נכונה.
הציון שלי:

הפוסט 'הפרד': האם סרטו החדש של איסטווד הוא בעצם סרט אוטוביוגרפי? הופיע ראשון בבלוג באסטר

הסרט מוצא את חוקר הסמלים המפורסם בנתיב של רמזים הקשור לדנטה הגדול בכבודו ובעצמו. כאשר לנגדון מתעורר בבית חולים איטלקי ואינו זוכר דבר, הוא חובר לסיינה ברוקס (פליסיטי ג'ונס), רופאה אשר לנגדון מקווה שתעזור להשיב לו את זכרונו. ביחד הם במירוץ נגד השעון ברחבי אירופה כדי לטרפד מזימה לשיחרר וירוס קטלני שישמיד חצי מאוכלוסיית העולם.

מאוד אהבתי את תפקידו של עומאר סיי ("מחוברים לחיים", "מסייה שוקולד", "אקס מן העתיד שהיה"), לראות אותו על המסך ככוכב עולה בתפקידים שונים גורם לי לאושר גדול שאני לא יכולה להסביר.

הסרט עצמו מאוד תזזיתי, הסיפור מכיל בתוכו עלילה אפוקליפטית שמופיעה לאחרונה במדיות שונות: פודקאסטים, ספרים, סדרות וסרטים שונים – ואני תוהה אם יום יבוא והיא תהיה מציאותית… השאלה ממה האנשים שיזמו אותה יהיו מושפעים, מהתרבות האפוקלפטית הדמיונית שיוצרים כרגע מציפים בכל מקום, או מדמיונם הסדיסטי? ביצה ותרנגולת.

הסרט יוצא היום (13.10) לאקרנים, ובהחלט מומלץ ללכת אליו בין כיפור, עוד סוף שבוע חסר מעש, ועוד ערב חג עם המשפחה… לפחות יהיה לכם על מה לדבר בארוחת החג הבאה

הפוסט התופת הופיע ראשון בבלוג באסטר

מדובר בסרט מתח עלילתי, בכיכובה של בלייק לייבלי המהממת שמהטריילר ניתן לטעות שרוב הסרט מתרכז בחלקים מסויימים בגוף שלה, מה שלשמחתי התגלה כלא נכון.

הסרט עוסק בעיקר בהישרדות של בלייק, מלא בשוטים מדהימים של טבע, ים, וכמובן גם הכריש הגדול שמאיים על חייה. זקני השבט ודאי ינסו באופן אוטומטי להשוות את הסרט ל"מלתעות" האלמותי, אני יכולה לדווח לכם שאין שום חשש, כבודו במקומו מונח.

הסצינה האהובה עליי: הדרך שבה הוכנע בסופו של דבר הכריש (אויש נו, אל תתבכיינו שזה ספוילר היה ברור שזה ייגמר טוב. זו פאקינג בלייק לייבלי).

לא הייתי ממליצה על הסרט לחובבי מתח מושבע, במקרה הזה אתם תצאו מאוכזבים. מומלץ למי שמחפש אטרקציה בצורת חדר בריחה מהחום של אוגוסט ל86 דקות של הרבה מים, ים, והרבה נוף. ובלייק לייבלי.

הפוסט מים לא שקטים הופיע ראשון בבלוג באסטר

כולנו ראינו את הטריילרים של הסרט הזה יותר מפעם אחת, וציפינו. הו, כמה ציפינו.
מיותר לציין שאם משטרת ישראל תגיע לכל אולם קולנוע בו מוקרן הסרט ותתחיל לרחרח ברחבה מחוץ לקולנוע היא תמגר את כל הסמים הקלים מהמדינה. כי באמת, כמו שיש אנשים שצריך לפגוש רק כששיכורים – את הסרט הזה כולם (אני בטוחה שגם היוצרים) ממליצים לראות אפויים.

הסרט מתחיל בזימרה וברון, כשכל המוצרים בסופר שרים שיר סטייל דיסני על מעלליהם ושאיפתם להילקח אל ה"נשגב הגדול" על ידי האלים – בני האדם – כשכל מהותם היא להיות כמה שיותר אטרקטיביים על המדף כדי שיילקחו עם אחד מהאלים אל האור הגדול (היציאה מהסופר).

באנימציה, כמו באנימציה, מותר לעשות דברים שאי אפשר בסרטים רגילים.
ההנפשה פורצת גבולות, השפה, ההומור ( יש אפילו קריצה על יהודים, וגם היטלר!).
הסרט כמובן לא מאכזב בגזרת שרירי הבטן, ובאמת קורע מצחוק, רק חבל שלא הייתי מספיק "אפויה" לפני ההקרנה.

ההפתעה: לגלות שיש באמת עלילה מאחורי הסרט.
החיסרון: התרגום מחסיר חלק מהגאגים במעבר בין השפות, ולא מעביר טוב מספיק את דו הלשוניות הקומית בשפה האנגלית. פקחו אוזניים.
היהלום שבכתר: סצינת הסיום, בה התגובות בקהל נעו ונדו בין פליאה, צחוק מטורלל, היגעלות עד כדי בחילה, או פשוט חיוך רגוע שאומר- הו, אני לא מאמין שהם הרגע עשו את זה.
המסקנה: שתו איזו כוס יין ואוצו רוצו.

הפוסט מסיבת נקניקיות הופיע ראשון בבלוג באסטר

אז אמנם לא הייתי מתקשרת אל חבורת הבנות אם הייתי נתקלת ברוח, אבל לגמרי הייתי מתקשרת אליהן בשביל להעביר ערב של כיף.

הפמיניזם המובהק בסרט עובר בצורה חלקה, בלי יותר מדי בדיחות מיניות (לפחות בתחילת הסרט, בהמשך אי אפשר להימנע מקצת סקסיזם). מליסה מקראתי הרבה יותר מעודנת ממה שאנחנו מכירים אותה בדרך כלל, קריסטין וויג משחקת את ה"רצינית" בחבורה, וכרגיל יודעת להעביר את הדמות באופן משעשע, עם הופעת אורח של ביל מארי וכמובן כוכב ההחפצה כריס המסוורת', נראה שהליהוק שיחק אותה – ובענק.

חוויית הImax מועברת באופן מושלם עם האנימציה המושקעת של השדים והרוחות בסרט. הסרט מצחיק במידה, הרפרנסים לסרטים הקודמים מפתיעים ומשעשעים (כדאי לעשות שיעורי בית), למרות שמדובר בסרט קומי קליל – לא ממליצה לוותר על צפייה בקולנוע!

חובה לציין: אמנם הסרט לא מיועד לילדים, ויש בו הרבה בדיחות שהם לא יבינו, אבל נרשמו צחוקים והסתקרנויות מילדה שישבה שורה מאחוריי, ולא הפסיקה להתלהב.

הפוסט מכסחות השדים הופיע ראשון בבלוג באסטר

מכאן והלאה, ספויילרים קלים.

בגלל טבען כדמויות שעוברות מיד ליד ביקום משותף שצריך לשמור על סטטוס קוו מסויים, זה די קשה לדבר על דמויות קומיקס – בוודאי שאי-אפשר לדבר עליהן כמו שמדברים על דמויות סיפרותיות אחרות, שלהן יש קשת עלילתית וזהות מובנה ומדוייקת. במעבר בין כותב לכותב, דמויות כמו סופרמן, ספיידרמן, בטמן, קפטן אמריקה או כל אחד מהאקסמן מחליפות אישיות, הכוחות שלהן משתנים בעוצמתם ותפקודיהם ואפילו התחפושות עוברות שינוי הדרגתי. קחו למשל את בטמן – יום אחד הוא בחור מרוצה מהחיים בגלימה כחולה שנלחם ברשעים מגוחכים לחלוטין, ואז פרנק מילר מגיע והופך אותו לאביר אפל, דכאוני, אלים ושתקן שלובש חמישים גוונים של שחור ונוהם משפטי מחץ בעודו רכון על פיסות ארכיטטורה בולטות בעירו הגשומה. אבל גם עם השינויים התכופים האלו, לכל דמות יש לב, סט בסיסי של מאפיינים שהופכים אותה למה שהיא – ספיידרמן תמיד כורע תחת נטל האשמה על מותם של אלו שהוא אהב, טוני סטארק תמיד בוהה אל העתיד וחושב על פתרונות חדשים לבעיות של העולם, הפלאש תמיד אופטימי בצורה כמעט קומית. לכל דמות יש את הליבה המרכזית שלה, שהופכת אותה למי שהיא.

וזאת היתה הבעיה המרכזית של 'איש הפלדה'; הוא לא היה סרט על סופרמן. 'איש הפלדה' היה סרט על אדם שיש לו את הכוחות של סופרמן, ושמקבל מהאבא הביולוגי שלו את התחפושת של סופרמן, אבל פועל ומתנהג בצורה שונה מאוד מסופרמן – במקום לפנות החוצה, אל העולם, ולנסות לשפר אותו, קלארק ב-'איש הפלדה' פונה פנימה, מבלה עשר שנים בנדודים ברחבי העולם ובחיפוש עצמי עד שאביו הביולוגי נוזף בו ושולח אותו להיות סופרמן. הוא ממשיך להתחמק מהאחריות שהטילו עליו הוריו עד שזוד מכריח אותו לצאת מהמחבוא, ואז הוא נגרר לתוך תפקיד הגיבור שאותו הוא לא ממש רוצה. בקיצור, בעוד שסופרמן הקומיקסי הוא גבר מבוגר שלוקח אחריות על העולם, סופרמן ב-'איש הפלדה' הוא ילד.

לרוע המזל, הוא לא מתבגר בשנתיים שעוברות עד תחילת 'בטמן נגד סופרמן'. הסרט מתחיל בסצנה מוצלחת למדי שמציגה את הסיום של 'איש הפלדה' מזווית הראיה של ברוס וויין. וויין דוהר ברחובות וחווה מיד ראשונה את ההרס והחורבן שהקרב בין זוד לסופרמן ממטיר על בני-התמותה שמתחתיהם, ומחליט בצמצום עיניים שסופרמן מהווה איום על המין האנושי.

מאותו רגע ולאורך השעה וחצי הבאות, קורה מעט מאוד. בטמן, שהחליט כבר בפתיחת הסרט שהוא חושש מסופרמן, ממשיך לחשוש מסופרמן ובעיקר מתרכז בלמצוא דרך להרוג את יריבו הכחלחל. בצד השני של הסיפור, קלארק קנט לומד שפורע חוק בתחפושת עטלף מטיל אימה על פושעי גות'הם ומזדעזע עד עמקי נשמתו העדינה. די מהר מסתבר שלקס לות'ור מנסה לתמרן את העטלף ולהביא אותו לנקודה שבה יהרוג את החייזר, אבל עושה רושם שקו העלילה הזאת לא ממש מעניין את שני הגיבורים; שניהם מתעלמים מהפעולות הדי ברורות של לות'ור, שבין השאר גורם למלחמה עקובה מדם באפריקה ומפוצץ שימוע של הקונגרס כדי להפליל את איש הפלדה ומתעקשים להגרר לקרב מיותר לחלוטין. התגובה של סופרמן להפללתו בזוועות היא אותה תגובה ילדותית שאליה התרגלנו – הוא בורח מהזירה הציבורית, מפסיק להיות גיבור ומתחבא לו באיזה פינה נידחת של העולם. בטמן, הבלש הטוב בעולם, מתעלם מהרמזים הברורים להפליא שמשאיר לות'ור בכל פינה וממשיך להביט בזעם הומואירוטי-מודחק על יריבו החייזרי. היחידה שמתעניינת ברשע היא לואיס ליין שיוצאת לחקור את התעלומה שממנה מתעלמים הגיבורים, אבל גם לה נמאס באמצע והיא מחליטה לא לעשות עם זה שום דבר. ברקע, עלילה צדדית נוספת מציגה את גיבוריה העתידיים של ליגת הצדק, שמבליחים על המרקע לרגעים בודדים בתירוצים משונים בניסיון להרחיב את העולם. דיאנה פרינס, הידועה גם בתור 'אשת-חייל' במקומותינו וכ-'וואנדרוומן' בחו"ל, לוכדת את עינו של ברוס וויין, אבל שולית לחלוטין לעלילת הסרט; ההופעות שלה, כמו גם סצנה מבלבלת שמציגה ספק חלום וספק עתיד אפוקליפטי רומזות על הסרטים הבאים ומנסות להפוך את הסרט לחוליה בשרשרת הסרטים העתידית של "ליגת הצדק", אבל בסופו של דבר תורמות לסרט מעט מאוד.

מול גיבורינו העשויים ללא-חת עומד לקס לות'ור. לות'ור הוא אחת ההברקות הבודדות של הסרט הזה; כיאה לו, הוא דמות מראה של איש הפלדה, והוא מוצג בתור מנכ"ל ניו-אייג' מודרני בחברה יצירתית – הוא מופיע לראשונה כשהוא משחק כדורסל עם עובדיו בחלל פתוח, מתלבש ברישול בבגדים נוחים ומדבר עם סאנטורים על הבר. וכמו סופרמן, הוא גם בעיקרון ילד. לאורך הסרט אנחנו מתוודעים לקיבעון האדיפלי שלו, שבסופו של דבר הופך לתירוץ די קלוש לשרוף את הונו על מלחמה באיש-הפלדה. הוא זומם במחשכים, מקדם את תוכניתו הזדונית להפיל את סופרמן (שממנה, כאמור, גם איש הפלדה וגם איש העטלף מתעלמים לחלוטין), ואז…

…ואז, אחרי שעה וחצי של כלום, אפילו ללקס לות'ור נמאס מהסרט והוא מחליט לחטוף את אמא של סופרמן ולשסות את הנ"ל בבטמן. "הבא לי את ראשו של נסיך העטלפים" הוא אומר, וסופרמן מציית, כי סיבות. זאת הנקודה שבה הסרט סוף סוף תופס תאוצה, ובו-זמנית מתפרק לחלוטין. לקס לות'ור חושף את הסיבה שבגללה הוא רוצה להרוס את סופרמן בנאום מביך במיוחד ("כשאבא הרביץ לי כשהייתי קטן הבנתי שאלוהים הוא רע ולכן אני שונא את סופרמן!"), סופרמן מתגלה שוב כילד חסר אונים שמתפורר תחת לחץ, ויוצא לקרב שמייתר לחלוטין את כל האיבה שנבנתה בין הדמויות לאורך הסרט. במקום שני גיבורים שמחזיקים באידיאולוגיות שונות ושיש להם סיבות קונקרטיות לשנוא אחד את השני אנחנו חוזים בשני ילדים שמשוסים זה בזה בגלל פעולותיות של רשע מגלומן, שגם הוא פועל ממניעים פסיכולוגיים פנימיים ולא מרצון אמיתי בכוח. סצנת הקרב בינהם היא שיחזור פאנל אחרי פאנל של סצנת הקרב ב-"שובו של האביר האפל" (הקומיקס, לא הסרט), אבל בלי המשקל העלילתי של הסיפור ההוא נשארות רק שתי דמויות ממוחשבות שחובטות אחת בשניה.

אחרי סצנת הקרב הארוכה והמיותרת הזאת הגיבורים מגלים\מחליטים להיות חברים ולעצור את לקס לות'ור, בדיוק בזמן לפגוש את יצירתו הסופית, דומסדיי, ואז עוד קרב ממוחשב ומיותר שכולל שיחזורי פאנלים מספרי קומיקס שאף אחד לא מכיר מתרחש. במהלכו, אשת-חייל מצטרפת אל הגיבורים ודמותה הממוחשבת מסייעת להם בקרב, ובסופו הסרט נמרח לאורך חצי שעה נוספת ומסתיים בנפיחה רמה – הגיבורים מחליטים להקים קבוצה, אולי ליגה, אולי ליגה שתפעל למען הצדק, בסרט הבא; ואז, בליווי מבטים דרמטיים אל האופק, הסרט סוף סוף נגמר.

יתכן שהבעיה היא בי – יכול להיות שאני פשוט מבוגר מידי בשביל להתחבר לסרט שהוא בבסיסו סרט על ילדים. יתכן שהקונפליקטים הפנימיים בסרט פונים לקהל צעיר יותר שמנסה למצוא את עצמו בעולם ומתחבר לקשייו של סופרמן למצוא את מקומו בעולם, לצורך של לקס לות'ור להתמודד עם הצל הענק שמטיל עליו אביו המתעלל, להיסטריה המוחלטת של בטמן מול אדם חזק ממנו. אבל גם אם מתעלמים מהבעיותיות של לקחת סיפור על גברים שמנסים לשנות את העולם ולהפוך אותו לסיפור על ילדים שמנסים להתמודד עם בעיות פנימיות והורסים ערים שלמות בדרך, 'בטמן נגד סופרמן' הוא סרט ארוך, מתיש, נטול עלילה או התרחשויות מעניינות שמחליף סיפור מעניין באיזכורים לקומיקס ופונה בו-זמנית לקהל שלא יעריך אותם, שמנסה חזק מידי להיות רציני ועמוק מבלי לספק דמויות עמוקות או עלילה מעניינת, ושבסופו של דבר לא כלכך שווה לראות.

הפוסט מה לעזאזל קרה לאיש-המחר? ביקורת עמוסת ספויילרים ל-'בטמן נגד סופרמן' הופיע ראשון בבלוג באסטר

מדהים לגלות כמה קווים מקבילים יש בין "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" ל "קריד". שניהם משתמשים בקלף הנוסטלגיה. שניהם שואלים (שלא לומר גונבים) מפרקים קודמים בסדרה ושניהם לא יכלו להתקיים בלי חזרתה של דמות מיתולוגית לקדמת הבמה. באחד זה האן סולו ובשני רוקי בלבואה.

הדמות שנכתבה על ידי סילבסטר סטאלון כשהיה בן 29 בלבד הפכה אותו לאחד השחקנים המוכרים בעולם ועל הדרך סידרה לו את האוסקר על הסרט הטוב ביותר לאותה שנה. סילבסטר ביסס את הדמות על פי דמותו האמיתית של אגדת האגרוף רוקי מרציאנו אבל היה זה התסריט החכם שיצק בה הרבה יותר מזה וקיבע אותה כהתגלמות הקולנועית האולטימטיבית של החלום האמריקאי. עם הזמן וההמשכונים רוקי הפך מהתגלמות החלום למפלצת גרוטסקית ופרודית. כזאת שמשכיחה את הישגיי הסרט הראשון והשני ונועדה להעלם לתוך השכחה. אבל הדבר היפה הוא שבקלנוע שום דבר לא באמת נשכח או כמו שרוקי נוהג לומר, זה לא נגמר עד שאתה שומע את צלצול הפעמון.

רוקי כאן הוא הרבה מעבר לשיאו. אדם מזדקן שמנהל את המסעדה שלו ומחכה ליום שליבו ייכנע והוא יוכל להצטרף לאהובתו אדריאן. הפגישה עם בנו של קריד- שמגולם על ידי השחקן עם השם הכל-כך מחייב מייקל בי ג'ורדן- מעניקה לו כצפוי מעט אור, אך הבחירה לאמן אותו איננה נובעת מרצון לשחזור תהילת עבר. היא הרבה יותר בסיסית והיא מה שהופכת את רוקי לאחת הדמויות הכי אהובות בתולדות הקולנוע. נאמנות. אם יש משהו שרוקי תמיד היה זה נאמן. לדרכו שלו, לאדיראן, לפולי, למיקי המאמן שלו, לאפולו, ועכשיו לבן של אפולו. התכונה הזו היא מה שמכריחה את רוקי לקחת תחת חסותו את קריד הצעיר ומעניקה לסרט את רגעיו היפים ביותר.

כמו "הכוח מתעורר" גם "קריד" נראה יותר כמו הכנה לסרטים שיבואו אחריו וינסו לברוא מיתולוגיה חדשה. אבל גם כאן מי שגונב את ההצגה הוא השחקן הותיק סילבסטר סטאלון. ארבעים שנה אחרי שגילם את דמותו לראשונה, סטאלון יכול לסגור מעגל עם זכייה אישית באוסקר על התפקיד שאותו נולד לשחק. כי אחרי הכול זה לא עד כמה חזק אתה יכול להחטיף. זה כמה אתה יכול לספוג ועדיין להמשיך להתקדם.

הפוסט קריד הופיע ראשון בבלוג באסטר