ברוכים הבאים למאה ה- 21, בה שחקן הוליוודי עטור פרסים, לוקח את הדיווה הגדולה ביותר שקיימת בפלנטה שלנו, ומצליח ליצור משהו נוגע ויפיפה.

בקטנה

"A star is born", הינו הסרט הראשון בבימויו של בראדלי קופר. הסרט, שהכנסותיו הגיעו ל- 200 מיליון $ ברחבי העולם, מועמד בטקס פרסי האוסקר ה- 91 ל- 8 פרסי אוסקר. הבולטים מבינהם: הסרט הטוב ביותר, השחקן הטוב ביותר, השחקנית הטובה ביותר, התסריט, וכמובן השיר שאם תפעילו את הרדיו כל שעה, כנראה יתנגן. ליידי גאגא משחקת את אלי, מלצרית, אשר שרה בזמנה הפנוי בפאב דראג מקומי. באחת ההופעות, ג'קסון מיין, בכיכובו של בראדלי קופר, זמר קאנטרי בנסיגה בקריירה שלו, מגיע מבוסם, ושומע את אלי מבצעת שיר על הבמה. ג'קסון נותן לאלי, הזדמנות לשיר איתו באחד מההופעות שלו, ומשם, הכל היסטוריה.

אין כמו קאמבק טוב, גם בפעם הרביעית
מעולם לא נעשו בתעשייה הקולנועית ההוליוודית והעולמית כל כך הרבה חידושים קולנועיים לסרט. זהו סיפור הוליוודי קלאסי, שוותיק כמעט כמו הוליווד עצמה. ב- 80 שנה האחרונות, נעשו כ- 4 ריימקים לפרנצייז. בשנת 1937, ויליאם וולמן כתב וביים סרט על שחקנית מתחילה, שנעזרת בכוכב דועך שרוצה לעזור לה להרים את הקריירה שלה לליגה של הגדולים. בשנת 1954, 17 שנים לאחר מכן, הבמאי ג'ורג קיוקור ביים סרט על זמרת שמתגלה בפאב ע"י שחקן קולנוע, ג'יימס מיסון, שמשכנע אותה לפרוש מהלהקה שלה ולהשיק קריירה קולנועית מצליחה. בשנת 1976, 23 שנה לאחר מכן, הבמאי פרנק פירסון עשה רימייק לסרט, עם ברברה סטרייסנד וקריס כריסטופרסון.

מילים כדורבנות

בשיר shallow"", שמועמד לאוסקר על השיר המקורי הטוב ביותר, אלי שרה (בתרגום חופשי) "לא נמאס לך למלא את החלל, או שאתה צריך יותר?". השורה הזאת קולעת בול למסר העל של הסרט, והוא על החיפוש הבלתי נגמר שיראו אותנו, ויכירו אותנו, וכמה זה קשה ולפעמים רגעי. לפעמים אנחנו נמצאים על הגל הגדול, ולפעמים, במים הרדודים. וכמו השם של השיר, מרחוק, הכל נראה רדוד מאד.

שורה תחתונה
כתיבת השירים יוצאת דופן, והליהוק ללא רבב, אך השיר בשלהי הסרט קצת טרחני ומיותר. מיועד לאוהבי הסאגה בת ה- 82 שנה, ליידי גאגא, וסרטים מוזיקאליים. לסיכום- רוצו לראות.
הציון שלי:

הפוסט 'כוכב נולד": נוגע ונשאר גם לארוחת בוקר הופיע ראשון בבלוג באסטר

מאז אותם ימים היפ הופ וראפ עברו טרנספורמציה ממוזיקת מחאה בועטת שמתעדת את החיים הקשים בשכונות העוני למוזיקת feel good נהנתנית שכל מטרתה למכור עוד ועוד אלבומים ובכך באופן אירוני, הפכה למוזיקה הפופולרית ביותר בעולם והשפעתה ניכרת על כל סוגי המוזיקה.

"היישר מקומפטון", מחזיר אותנו לימים של תחילת מהפכת ההיפ הופ ומתאר את נסיקתה של קבוצת nwa. אחד מההרכבים המשפיעים בהיסטוריה שחלק מחבריו כמו דר' דרה (כן זה מהאוזניות של ביטס) ואייס קיוב, הפכו לשם דבר בתעשיית המוזיקה. ואכן אחד מהדברים שעובר בסרט הזה בצורה טבעית הם השירים שאמנם מזכירים לי כמה התבגרתי, אבל משרים גם תחושה נוסטלגית שמחממת את הלב.

אבל הגדולה האמיתית של הסרט הזה לא מצויה במוסיקה אלא בתסריט חכם ומהודק היטב. התסריטאים אנדרה ברלוף וג'ונתן הרמן השכילו לקחת את העדויות של חברי הלהקה וליצור פסיפס שבו כל אחד מהם מקבל את המקום שלו. הבחירה במבנה המדויק הזה יצרה שלם שהוא גדול מסך חלקיו ותמונה כוללת שהיא כמעט תיעודית באיכותה, וכך מסרט שיכל לקרוץ לחובבי היפ הופ בלבד הוא הופך לסרט שקהל גדול יותר יכול להתחבר אליו. ההישג הזה אפילו גדול יותר כשמדובר על סרט שאורכו הוא שעתיים וחצי והוא בהחלט לא מרגיש ככה. הדבר היחיד שהציק לי הוא שכדי להשיג את העומק הזה התסריטאים היו צריכים "לשייף" מעט את המציאות ולגרום לקהל הזדהות חיונית עם גיבורי הסרט. בכל זאת מדובר באנשים שהם לא בדיוק "טלית שכולה תכלת" והסתבכו עם החוק לעיתים קרובות.

עם תסריט משובח שכזה לא פלא שצוות השחקנים עושה פה עבודה נפלאה, אך את ההצגה מצליח לגנוב כמו הרבה פעמים בעבר השחקן פול ג'יאמטי שלדעתי בהחלט צריך לקבל פה מעומדות על שחקן משנה אם כי כרגע אין שמועות בכיוון הזה. המשחק שלו כאמרגן הלהקה והקשר בינו לבין מנהיג הלהקה אריק "איזי אי" רייט, יוצר את העוגן שעליו נשען הסרט וההכנה לשיא הרגשי שבסופו.

"היישר מקומפטון" הוא אחת מהסנוניות הראשונות של עונת הפרסים שניתן לראות בקולנוע. כרגע הוא גם אחד המועדפים לצלוח אותה בהצלחה, אך אנחנו נמצאים בתקופה מאד מוקדמת והוא בהחלט יכול לאבד מומנטום למרות ההצלחה הגדולה שלו בארה"ב. גם אם זה יקרה, מדובר עדיין בסרט מצוין שמעבר להיותו דרמה מוזיקלית נוסטלגית מצליח להראות תמונת מצב שלצערי רלוונטית גם כיום.

הפוסט היישר מקומפטון הופיע ראשון בבלוג באסטר

מריל סטריפ בתפקיד של כוכבת רוק וגיטריסטית קשוחה בסרטו של הבמאי זוכה האוסקר ג'ונתן דמי (שתיקת הכבשים) והתסריטאית זוכת האוסקר דיאבלו קודי (ג'ונו). מריל בתפקיד ריקי רנדזו, גיטריסטית אשר עשתה טעות אחר טעות בניסיון להגשים את חלומה ולהפוך לכוכבת רוק. לאחר שריקי חוזרת הביתה היא מקבלת הזדמנות לתקן את המצב עם משפחתה ובתה, אותה מגלמת בתה במציאות- מיימי גאמר המוכשרת בטירוף.

הסרט לגמרי עומד בתקן של "דרמה מוזיקלית", רק שהדרמה היא לא ממש דרמה, והמוזיקלי לא ממש מוזיקלי. חלקכם אולי תסבלו ממנת יתר של מריל סטריפ שרה, בשלב מסוים בסרט יש כל כך הרבה רגעים שלה על הבמה, שזה כבר נהיה ממש מעייף גם לחובבי מוזיקה הדוקים.

בפן הדרמטי, הסיפור המשפחתי הוא שריקי עזבה את הילדים שלה כדי להגשים את חלומה ולהיות רוק סטאר, בזמן שבעלה התחתן בשנית עם אישה מושלמת שגידלה את הילדים. כאשר הבת של ריקי נכנסת לדיכאון עקב גירושיה, היא חוזרת לבית בעלה לשעבר כדי לתמוך בבת שלה.

הסרט מלא ברגעים משפחתיים מרגשים, כולל ג'וינטים משותפים של הבת הדכאונית עם ההורים, מלא בהומור משובח ואיכותי, ברגעים מוזיקליים שבשלב מסוים נהפכים למאוסים, בעיקרון מדובר בסרט חביב לראות אפילו עם ההורים.

הפוסט ריקי והפלאש הופיע ראשון בבלוג באסטר

הפעם הקו המוזיקלי של הסרט יותר מעניין, בעלילה בה הנבחרת האמריקאית מועפת מהתחרות הרגילה ועוברת להציל את כבודה בתחרות העולמית מול הנבחרת הגרמנית הבלתי מנוצחת אנחנו נתקלים בכמה להקות אקפלה שונות וחדשות שבהחלט מספקות רגעים מוזיקליים נחמדים.
הסרט עצמו משעשע, העלילה כרגיל שטותית ומצחיקה, ופאט איימי – הדמות הכי גדולה והכי מצחיקה שראיתי על המרקע בשנים האחרונות, כרגיל קורעת מצחוק ומספקת את הגאג הקומי.

כאופייני לסרטי המשך, הסרט לא משתווה להצלחה של הסרט הראשון, אבל עדיין מדובר בצפייה נעימה ונחמדה. עם זאת לא הייתי ממליצה לשלם מחיר מלא בקולנוע לצפייה בו, אלא אם כן אתם חובבי אקפלה מושבעים ( יש בכלל אנשים כאלה?).

פסק הדין: לחכות לטורנט.

הפוסט פיץ' פרפקט 2 הופיע ראשון בבלוג באסטר