טריילר:

"הדבר היחידי שאנחנו יכולים לעשות, זה לתמוך"

הסרט מביא את סיפורה של לארה, נערה בלגית, בת 15, אשר מקדישה את חייה להיות בלרינה, ומנסה להתקבל לאחד מבתי הספר היוקרתיים ביותר בבלגיה לריקוד בלט. לארה הינה בחורה בלונדינית יפיפייה, עם משפחה אוהבת. אם קראתם עד כאן, ניתן להסיק שחייה של לארה הינם פשוטים וקלים. אך לארה לא נולדה בגוף של אישה, אלא בגוף של גבר, כמהה מאד לשינוי, ומתמודדת עם קשיים ואתגרים לא פשוטים כלל. לארה עוברת תהליך התבגרות לא רגיל בסרט, בעודה מנווטת בין פגישות עם רופאים, לקיחת הורמונים והכנות לניתוחים ובמקביל שיעורי בלט אינטנסיביים במיוחד. ללארה אין דמות אם בחייה. ולכן אביה, מת'יס, ממלא את מקומה, ומתפקד כאמא-אבא- פסיכולוג אישי של לארה, המגבה אותה  בהכל, ועובר משוודיה עם מילו, אחיה הקטן בן ה- 6, לבלגיה בשביל שהיא תוכל להתקבל ללימודים גבוהים בבלט. לארה נפגשת לאורך הסרט עם רופאים שונים. באחת הסצנות הפסיכיאטרית שלה עונה לאביה "הדבר היחידי שאנחנו יכולים לעשות, זה לאשר ולתמוך".בחצי הראשון של הסרט, לארה מתמודדת עם כמה קשיים. אחד מהם, הוא הרצון להיות כמו כולם. להשתייך, לא לבלוט. לארה מנסה מאד להיות חלק מקבוצת הריקוד שלה. היא נוטה לכסות את אזור החלציים שלה עם אותו נייר דבק אשר נועד להגן ולהדביק את אצבעותיה ביחד למען הבלט. בחצי השני של הסרט, הבמאי, לוקאס דונט, ממקד אותנו בחיפוש העצמי של לארה, בגילוי הזהות המינית שלה- האם לארה נמשכת לבנות או לבנים?

מוטיבים כדרך להעביר את הנושא

הסרט מועבר בעיקר באמצעות מוטיב התנועה. רוב הסרט מראה את לארה בנסיעות. באוטובוס, ברכבת או בנסיעות עם אביה ברכב. לארה תמיד בתנועה בסרט. בשיעורי הריקוד, בנסיעות, ובתנועה קדימה בחייה האישיים. תהליך שינוי הזהות המגדרית של לארה הינו אינסופי. תמיד יהיה ללארה מה לעבור כדי "לצמצם את הפער" על מנת לעשות את המעבר מגבר לאישה, שהיא תמיד חולמת להיות.  ישנם מוטיבים נוספים כגון מוטיב המגדר- מודגש על ידי שימוש בצבע הכחול. בריקוד מכל המקומות, הרקדניות לובשות בגד גוף- כחול. צבע המזוהה בד"כ עם בנים. מוטיב המראה- הקבלה של לארה היא מאד גדולה. האב אוהב, האח מחבק, ובאחת מהסצנות המשפחה חוגגת לה יום הולדת ומחמיאה לה על השמלה שלה. הכל נראה בסדר, אך לארה עצמה אינה מקבלת את עצמה, ובודקת את עצמה במראה באופן מעורר פלצות. ישנה סצנה בה לארה מביאה את אחיה הקטן לגן, והגננת שואלת אם היא אחותו הגדולה. שם היא מתמלאת אושר, ומקבלת את האישור שכל כך חיכתה לו.

חשיפה לנושא חשוב, ולא מסוקר מספיק

הסרט, אשר מועמד בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר בטקס גלובוס הזהב 2019, מצטיין, לא במשחק, או בתסריט. אלא בלב ליבו של הסרט- בצילום ועריכת הסנימטוגרפיה (הטכניקה של צילום הסרט) אשר מבוצעות בחן ובדיוק. למרות שטכניקת הצילום הייתה לעיתים פולשנית מדי, לעיתים ארוכה, המטרה הייתה להראות את העיסוק הבלתי פוסק של לארה בגוף שלה. סצנות הריקוד הקופצניות אינן פשוטות למעקב, ופה הבימוי היה יכול בקלות להפיל ולקטלג את הסרט בתור סרט ריקוד מוחלט. הסרט מזכיר במידה את 'בירדמן' אשר צולם כולו בשוט אחד- המצלמה עוקבת אחרי הפרוטגוניסטית, ובכך בסרט מאפשר לצופה להיכנס לעולמה של לארה, שלא פוסקת להיות בתנועה מתמדת קדימה. קדימה בריקוד, קדימה בנסיעות, קדימה בהפיכתה לאישה, קדימה בקדמה שלה כאישה טרנסג'נדרית.

גם בשנת 2019, מרבית הציבור אינו חשוף לנבכי הקשיים האופפים את האדם אשר עובר תהליך של שינוי מין. מהן הקשיים הרגשיים? הפיזיים? איך החברה מגיבה? המשפחה? הסרט, נותן חשיפה בשפה הצרפתית לנערה אשר עוברת תהליך מורכב ואמיץ, ונותן ההצצה (ולרוב יותר), לעולמם של הקהילה הטרנסג'נדרית.

ההפתעה הסיסג'נדרית האמיתית

אחת המטרות החשובות של הסרט, אשר חף מדעות קדומות, רדיפה וצקצוקי לשון, היא להראות שתהליך שינוי המין, הוא מספיק קשה, גם עם קבלה, חיזוק, תמיכה ואהבה של הסובבים, ושהקונפליקט העיקרי, הוא דווקא פנימי. בעולם בו ילדים בגיל ההתבגרות רוצים הכל כאן ועכשיו, שינוי מין לוקח זמן, ולארה רוצה שזה יקרה כמה שיותר מהר, ולפעמים חסרת סבלנות. אפשר לראות את זה באחת מהסצנות הראשונות של הסרט, בה לארה עושה לעצמה פירסינג באוזניים לעגילים. בעוד הסרט נכתב בהשראת הסיפור האמיתי של נורה מוסוקר, רקדנית בלגית מצליחה, הוא מגולם על ידי ויקטור פולסטר, שחקן ורקדן בלגי סיסג'נדר (נולד כגבר ומגדיר את עצמו גם כך),  ומבויים ע"י דונט, אשר גם הוא אינו חבר בקהילה הלהט"בית. אפשר לטעות בקלות ולחשוב שהמשחק בוצע לחלוטין ע"י טרנסקסואלית (להבדיל מטרנסג'נדרית), אך בצפייה במשחק הרך והמדויק של פולסטר (16), שזהו סרטו הראשון, אפשר לצלול ולהיסחף לתוך יצירת אומנות מעניינת ואינטימית במיוחד.

הציון שלי:

הפוסט 'נערה': אינטימי וסוחף הופיע ראשון בבלוג באסטר

לפני עידן ועידנים, כאשר הייתי בן 7, ראיתי סרט מאד לא רגיל בשם "בלתי שביר". למרות שהוא על סף ז'אנר האימה, נהנתי ממנו מאד. היה בו משהו מיוחד. משהו שרק הבמאי מ. נייט שמלאן יכול לעשות. 18 שנה לאחר מכן, ועם הרבה ציפייה, יצאתי מאוכזב מהסרט האחרון בטרילוגיה, הלא הוא 'מיסטר גלאס'.

הנה טריילר מתורגם לסרט:

קצת היסטוריה

בשנת 2000, 'בלתי שביר' יצא לאקרנים, ומגולל את סיפורו של מאבטח בשם דיוויד דאן, היוצא ללא שריטה אחת (!) מתאונת רכבת שבה נספו כל הנוסעים מלבדו. אלייז'ה פרייס, בכיכובו של סמואל ל. ג'קסון הינו חובב קומיקס מושבע, והוא נולד עם מחלה נדירה, שגורמת לעצמותיו להישבר בקלות. במהלך הסרט, הוא מנסה לשכנע את דיוויד, בכיכובו של ברוס וויליס, שהוא שרד את התאונה משום שיש לו כוחות על. 16 שנה לאחר מכן, בשנת 2016, שמלאן, מביים סרט נוסף, בשם 'ספליט', סרט אימה- פסיכולוגי על קווין וונדל, אדם עם הפרעת זהות דיסוציאטיבית עם 23 זהויות נפרדות, כאשר הכימיה של גופו משתנה עם כל אישיות, וכתוצאה מכך נוצרת האישיות ה-24 המכונה "החיה". בסרט, קווין, בכיכובו של ג'יימס מק'אבוי (אקסבייר הצעיר מסרטי האקס מן), חוטף 3 נערות, ומאיים לאכול אותן. הסרט מסתיים עם הופעת אורח של דיוויד דאן, ומכאן חיבורו של הסרט לקודם, ורמיזה לסרט שלישי.

"חוברות קומיקס הן לא היסטוריה אמיתית"                                                       

הסרט, שיצא לאקרנים בישראל ב- 17.1.19, מחבר את סרטיו הקודמים, ונותן תשובות חשובות, עם טוויסט חשוב ששמלאן אוהב לעשות בסוף. קווין, חוטף הפעם 4 מעודדות, וכולא אותם במחסן. דאן, אשר ניחן ביכולת לראות הבזק מהעבר של אנשים, ברגע שהוא נוגע בהם בכתפו, מגיע לשחרר אותן. בסוף המאבק, המשטרה לוכדת את דאן וקווין, ומכניסה אותם ל'רייבן היל ממוריאל', מכון פסיכיאטרי חוקר, שם נמצא אלייז'ה כבר שנים. במכון, ד"ר אלי סטאפל, בכיכובה של שרה פולסון הנהדרת, מנסה לגרום להם להאמין שהם לא גיבורי על מקומיקס- "הייתם פעם בכנס קומיקס? הם מוכרים שם דברים… חוברות קומיקס הן לא היסטוריה אמיתית". פטרישה, אחת מהזהויות של קווין, שואלת את אלייז'ה, איך לקרוא לו, אלייז'ה משיב "שם פרטי מיסטר, שם משפחה- גלאס". הסרט, מגיע לסיום שאלייז'ה כל כך חיכה לו, ובכך מביא לסגירת מעגל מהסרט הראשון.

גאון, אך לא רגיל

שמלאן, התפרסם בעיקר בזכות סרטו "החוש השישי" שיצא בשנת 1999, ומאז הבקיע לתודעה העולמית כאחד מהבמאים המבריקים בתעשייה. שמו הולך לפניו בתור אחד הבמאים אשר גם מביימים, גם מפיקים, גם כותבים את הסרטים, וגם משחקים בהן. הופעת הקמאו (cameo) שלו ב'מיסטר גלאס' הייתה כמאבטח, ב"בלתי שביר" הייתה כניצב כאחד האוהדים במגרש, ובסרט "החוש השישי" הוא משחק דמות של רופא.

הכוס חצי ריקה, וחצי ריקה

את סרטי ג'ימס בונד, אפשר להתחיל לראות מכל סרט, בלי חשיבות כרונולוגית. יש את בונד, פושע עם תוכנית זדונית, בחורה יפה, ותמיד תמיד יש מכונית מרהיבה. אפשר להתחיל מבלי לראות את הקודמים. זה לא המקרה. אם לא ראיתם את הסרטים הקודמים, כנראה שלא תבינו את העלילה, והסרט יהיה מאד מעצבן ולא מובן. למרות שמאד אהבתי את 'בלתי שביר', מיסטר גלאס הינו סרט מעיק, לעיתים קשה לצפייה, וסיקוואל מיותר והרסני לקודמיו. המשחק של מק'אבוי מושקע אך מורט עצבים, והפסקול של הסרט יגרום לכם לרצות לעזוב באמצע. בשורה התחתונה, אלו 128 דקות מאד לא פשוטות, לא מאחל אותן לאף אחד מכם.

הציון שלי:

הפוסט 'מיסטר גלאס': הציפייה מתנפצת, והרסיסים גורמים להתחרט הופיע ראשון בבלוג באסטר

מאז אותם ימים היפ הופ וראפ עברו טרנספורמציה ממוזיקת מחאה בועטת שמתעדת את החיים הקשים בשכונות העוני למוזיקת feel good נהנתנית שכל מטרתה למכור עוד ועוד אלבומים ובכך באופן אירוני, הפכה למוזיקה הפופולרית ביותר בעולם והשפעתה ניכרת על כל סוגי המוזיקה.

"היישר מקומפטון", מחזיר אותנו לימים של תחילת מהפכת ההיפ הופ ומתאר את נסיקתה של קבוצת nwa. אחד מההרכבים המשפיעים בהיסטוריה שחלק מחבריו כמו דר' דרה (כן זה מהאוזניות של ביטס) ואייס קיוב, הפכו לשם דבר בתעשיית המוזיקה. ואכן אחד מהדברים שעובר בסרט הזה בצורה טבעית הם השירים שאמנם מזכירים לי כמה התבגרתי, אבל משרים גם תחושה נוסטלגית שמחממת את הלב.

אבל הגדולה האמיתית של הסרט הזה לא מצויה במוסיקה אלא בתסריט חכם ומהודק היטב. התסריטאים אנדרה ברלוף וג'ונתן הרמן השכילו לקחת את העדויות של חברי הלהקה וליצור פסיפס שבו כל אחד מהם מקבל את המקום שלו. הבחירה במבנה המדויק הזה יצרה שלם שהוא גדול מסך חלקיו ותמונה כוללת שהיא כמעט תיעודית באיכותה, וכך מסרט שיכל לקרוץ לחובבי היפ הופ בלבד הוא הופך לסרט שקהל גדול יותר יכול להתחבר אליו. ההישג הזה אפילו גדול יותר כשמדובר על סרט שאורכו הוא שעתיים וחצי והוא בהחלט לא מרגיש ככה. הדבר היחיד שהציק לי הוא שכדי להשיג את העומק הזה התסריטאים היו צריכים "לשייף" מעט את המציאות ולגרום לקהל הזדהות חיונית עם גיבורי הסרט. בכל זאת מדובר באנשים שהם לא בדיוק "טלית שכולה תכלת" והסתבכו עם החוק לעיתים קרובות.

עם תסריט משובח שכזה לא פלא שצוות השחקנים עושה פה עבודה נפלאה, אך את ההצגה מצליח לגנוב כמו הרבה פעמים בעבר השחקן פול ג'יאמטי שלדעתי בהחלט צריך לקבל פה מעומדות על שחקן משנה אם כי כרגע אין שמועות בכיוון הזה. המשחק שלו כאמרגן הלהקה והקשר בינו לבין מנהיג הלהקה אריק "איזי אי" רייט, יוצר את העוגן שעליו נשען הסרט וההכנה לשיא הרגשי שבסופו.

"היישר מקומפטון" הוא אחת מהסנוניות הראשונות של עונת הפרסים שניתן לראות בקולנוע. כרגע הוא גם אחד המועדפים לצלוח אותה בהצלחה, אך אנחנו נמצאים בתקופה מאד מוקדמת והוא בהחלט יכול לאבד מומנטום למרות ההצלחה הגדולה שלו בארה"ב. גם אם זה יקרה, מדובר עדיין בסרט מצוין שמעבר להיותו דרמה מוזיקלית נוסטלגית מצליח להראות תמונת מצב שלצערי רלוונטית גם כיום.

הפוסט היישר מקומפטון הופיע ראשון בבלוג באסטר

מריל סטריפ בתפקיד של כוכבת רוק וגיטריסטית קשוחה בסרטו של הבמאי זוכה האוסקר ג'ונתן דמי (שתיקת הכבשים) והתסריטאית זוכת האוסקר דיאבלו קודי (ג'ונו). מריל בתפקיד ריקי רנדזו, גיטריסטית אשר עשתה טעות אחר טעות בניסיון להגשים את חלומה ולהפוך לכוכבת רוק. לאחר שריקי חוזרת הביתה היא מקבלת הזדמנות לתקן את המצב עם משפחתה ובתה, אותה מגלמת בתה במציאות- מיימי גאמר המוכשרת בטירוף.

הסרט לגמרי עומד בתקן של "דרמה מוזיקלית", רק שהדרמה היא לא ממש דרמה, והמוזיקלי לא ממש מוזיקלי. חלקכם אולי תסבלו ממנת יתר של מריל סטריפ שרה, בשלב מסוים בסרט יש כל כך הרבה רגעים שלה על הבמה, שזה כבר נהיה ממש מעייף גם לחובבי מוזיקה הדוקים.

בפן הדרמטי, הסיפור המשפחתי הוא שריקי עזבה את הילדים שלה כדי להגשים את חלומה ולהיות רוק סטאר, בזמן שבעלה התחתן בשנית עם אישה מושלמת שגידלה את הילדים. כאשר הבת של ריקי נכנסת לדיכאון עקב גירושיה, היא חוזרת לבית בעלה לשעבר כדי לתמוך בבת שלה.

הסרט מלא ברגעים משפחתיים מרגשים, כולל ג'וינטים משותפים של הבת הדכאונית עם ההורים, מלא בהומור משובח ואיכותי, ברגעים מוזיקליים שבשלב מסוים נהפכים למאוסים, בעיקרון מדובר בסרט חביב לראות אפילו עם ההורים.

הפוסט ריקי והפלאש הופיע ראשון בבלוג באסטר

סרט קולנוע ארוך וסטטי למדי על בחורה לסבית בשנות השלושים לחייה שיוצאת מהארון יכול היה להיות רלוונטי לפני עשרים שנה בערך. ואולי זה העניין עם "החתונה של ג'ני" – כל אלמנט בו מרגיש מיושן למרות שיצא השנה. לא רק ברמת הצגת הסיפור והדמויות, לא רק בהתרחשות המינימליסטית והכבדה ואפילו לא רק בדימוי הדשא הגווע של אן, האחות, ששוחקת אותו לעייפה; אחד הסימנים הברורים ביותר לסרט שאינו דובר את השפה הקולנועית העכשווית הוא הפסקול. ובמקרה של "החתונה של ג'ני" מדובר בהררי קאברים של בלדות סכריניות, עם עריכה מדויקת מדי כמו חיבוק בין שתי דמויות בקרשנדו של השיר. פיהקתי.

כביכול, ג'ני העובדת הסוציאלית מנהלת חיים להט"ביים פתוחים לחלוטין מלבד עם בני משפחתה, מפחד שאלה לא יקבלו את נטייתה המינית. אמנם הסרט מתמקד בדרמה המשפחתית שבפנים, אך לא היה ולו ייצוג אחד לכנות ולאורח החיים המשוחרר של ג'ני בחוץ. ההעדר של ג'ני הלסבית הבטוחה במיניותה ניכר.

לא ארחיק לכת ואבקש שג'ני וקיטי, בת זוגתה, יפקדו ערבי שירה פמיניסטיים בשפגט, אבל אולי, רק אולי, הזוג היפה והא-מיני לחלוטין הזה ינהל דיאלוג של יותר מחמש דקות שבו קיטי לא רק תרגיע את ג'ני הלחוצה, אלא שהשתיים אשכרה יראו לצופים איזו קרבה. לא שאני משתוקקת לגירל און גירל אקשן בין שתי הנסיכות האלה, אך נדמה שיש הקבלה בין שמרנותם של הוריה של ג'ני לבין גישתה הכללית של ג'ני לחיים. בסצינה היחידה בסרט בה הצופים מקבלים פירור מג'ני השלמה עם מיניותה, היא וקיטי מתנשקות (בלי לשון) בכלבו מול חלון ראווה של שמלות כלה, כי הרי ברור שהן חייבות להתחתן. הן לא יכולות לנהל זוגיות בריאה ותוססת בלי להכבל לנורמות הסטרייטיות. חשוב גם לציין שהבחירה בזוג לסביות עם פרפורמנס נשי מובהק, כאלה שלכאורה "לא רואים עליהן", היה יכול להיות חתרני ומעניין אם השתיים היו מביעות עמדות חדות ולא מתפשרות לגבי זהותן, אבל היבשושיות המוגזמת והלא ברורה שלהן, גם באינטראקציה הלא אמינה ביניהן וגם כלפי חוץ די מרדדת את דמויותיהן.

על התסריט, הבימוי וההפקה של הסרט חלשה מארי אגנס דונהיו, שברפרטואר שלה סרטים בינוניים למדי בעיניי, אך מעבר לזה, כשגיליתי כי היא בת 72, הבנתי כי יתכן שממרום גילה, הסוגיות הבוערות כמה דורות מתחתיה לא מובנות לה עד הסוף, ואולי זו אחת מהסיבות שהסרט רווי באווירה מכונסת ושמרנית עד אימה.
יחד עם זאת, אתוודה שמערכת היחסים בין ג'ני לאביה (טום ווילקינסון הנהדר) הייתה המרתקת והאותנטית מכולן.
התרגשתי ואף יבבתי כהלכה לקראת סיום הסרט, כשהשניים השלימו. וזה לא ספוילר. זה סרט עם קת'רין הייגל, ברור שיהיה בסדר בסוף.

הפוסט החתונה של ג'ני הופיע ראשון בבלוג באסטר

ואחרי שכתבתי את הדברים הללו, "אלוהה" הוא כנראה הסרט הכי חלש של קמרון קראו. העלילה מתרחשת בהוואי ומתמקדת בקבלן צבאי (ברדלי קופר) שנשכר על ידי מיליארדר אמריקאי (ביל מארי) כדי לפקח על שיגור לווין מסחרי לחלל. כדי להשיג זאת הוא חייב לקבל את ברכת המקומיים ואם זה לא מספיק הוא פוגש שם את אהובתו לשעבר (רייצ'ל מקאדמס) שנשואה לאחר.

אם העלילה הזו נשמעת לכם מופרכת אתם צודקים בהחלט וכדי להוסיף עוד שכבה של מופרכות מצטרפת לבלילה סרן אליסון (אמה סטון) כדי לשמור מטעם הצבא על הקבלן שלא יפשל, אך בעצם נמצאת על התקן של הצלע השנייה במשולש הרומנטי. אז נכון שקמרון ידוע בטויות עלילות דביקות, אבל גם יחסית אליו העלילה הזו דביקה כמו 90 אחוזי לחות במישור החוף.

אבל כאן מגיע הפרדוקס על שם קמרון. גם בסרטים הכי חלשים שלו הוא עדיין טוב יותר מ70 אחוזים מהסרטים שמגיעים לאקרנים כיום, ומה שהופך אותם לכאלה הם הדיאלוגים הנפלאים שלו. האיש שאחראי על אחד מהמשפטים הכי מפורסמים בקולנוע ( הייתי שלך בהלו ) מצליח גם הפעם לכתוב דיאלוגים מדויקים ששחקנים בסדר הגודל שנמצאים כאן, פשוט עושים איתם מטעמים. היכולת שלו לדייק ולהגיד משהו משמעותי על חייו של המין האנושי הופך בעצם את העלילה למשנית. סוג של קנבס שעליו הוא מצייר את המילים שלו ועושה את הדבר הכי חשוב שבמאי יכול לעשות בסרט שלו. לגרום לצופה להזדהות עם הדמות שלו ולעבור יחד איתו את המסע שלו.

אם יש לכם נפש רומנטית העלילה הדביקה לא תפריע לכם וכמוני אתם תאבדו בכוחם של המילים של קמרון. אבל אני זה לא דוגמא. אחרי הכול הייתי שלו כבר בהלו.

הפוסט אלוהה הופיע ראשון בבלוג באסטר

בתפקיד הראשי משחק ג'וזף גורדון לוויט ואם אהבתם הרבה של בוחרי האקדמיה לשחקנים שמגלמים דמויות אמיתיות זה לא יהיה מופרך להמר על מועמדת לאוסקר. מי שמעוניין לדעת יותר על הסרט מוזמן לצפות גם בסרט התיעודי "איש על חבל" זוכה האוסקר, שמתאר בדיוק את הסיפור הנפלא הזה.

הפוסט ההליכה הופיע ראשון בבלוג באסטר

זאת תהיה הפעם הרביעית שהבמאי סטיבן ספילברג וטום הנקס ישתפו פעולה. תוסיפו לזה את העובדה שאת התסריט כתבו האחים כהן בשיתוף מאט צ'ארמן ותקבלו סרט עם פוטנציאל אוסקרים די גבוה וחובת צפייה לכל חובב קולנוע.

הפוסט גשר של מרגלים הופיע ראשון בבלוג באסטר

אז למה הוא כן הגיע? כי למפיקי סרטים יש עוד אמרה אחת נודעת. לפעמים אין קשר בין איכות היצירה להצלחה שלה. ואכן אחרי ההצלחה הלא צפויה של סדרת הספרים הדרך אל המסך הייתה קלה מתמיד.

אך עניינו כאן הוא לא לבקר את היושרה האמנותית של מפיקי הסרטים (ובינינו לא הייתם מפיקים סרט שההכנסות שלו ברחבי העלם הסתכמו ביותר מ500 מיליון דולר?) אלא לענות על השאלה הפשוטה האם הצפייה בו שווה את הזמן שלי ושלכם .

כמי שלא קרא את סדרת הספרים אך היה מודע לביקורות הנוראיות על הספרים, הגעתי לצפייה בסרט בלי הרבה ציפיות ואכן ציפיות אלו התגשמו. הדיאלוגים אכן נבובים והעלילה שטחית כמו ים המלח אבל הדבר המעליב באמת היה הדמויות.

באו נתעכב רגע על כריסטאן גריי. מדובר בבחור שמפתה בחורה צעירה והופך אתה הלכה למעשה לשפחת המין שלו. כשהיא שואלת מה היא תקבל בתמורה להתמסרות שלה הוא אומר לה את האפשרות להיות איתי, אך כמובן בלי דייטים ובלי שינה באותה מיטה או בקיצור בלי מערכת יחסים. לא רק שהוא מציע לה את ההצעה "הנפלאה" הזו הוא גם רוצה להחתים אותה על חוזה שאפילו משכירי דירות בתל אביב לא היו מציגים. אם זאת הפנטזיה הנשית האולטימטיבית הרשו לי בשם המין הגברי להיעלב עד עמקי טבורו.

אך האמת היא שכל הדברים הללו הם רק קישוטים לדבר האמיתי שבו באנו לצפות. הסקס. הסרט ששווק כדבר הכי פרובוקטיבי שהגיע למסכים בעשור האחרון ממען לקיים גם הבטחה זו. נראה שהמפיקים דאגו לומר לעורך בכל פעם שזה מתחמם יותר מדי תחתוך. ואכן מה ששרון סטון מצליחה לעשות בשילוב רגליים אחד ב "אינסטינקט בסיסי" הסרט הזה לא מצליח לעשות בעשרות סצנות. אם בכל זאת הצלפות וקשירות עושים לכם את זה עשו לעצמכם טובה ותראו את "המזכירה" שהוא כל מה שחמישים גוונים היה אמור להיות.

אם זאת נשאלת השאלה אם הסרט והספרים כל כך נוראיים איך הם הצליחו כל כך? התשובה הברורה מאליו היא כמובן שסצנות הסקס מילאו צורך בפנטזיה מסוימת. אך הרשו לי לפתח תיאוריה נוספת. הפנטזיה האמיתית פה הם לא סצנות הסקס אלא הצורך המופלא לומר "אני יכול/ה לשנות אותו/ה.

כמובן שכמו שהחיים והסרטים לימדו אותנו זאת אכן סוג של פנטזיה אבל כמו אנסטסיה הנאיבית והחמודה, כנראה שלא נפסיק לנסות.

הפוסט חמישים גוונים של אפור הופיע ראשון בבלוג באסטר

העלילה מתארת את חייה של אדליין באומן, שנשארה באופן פלאי בגיל 29 למשך כמעט שמונה עשורים.
היא חיה בבדידות מסוגרת ולא נותנת לעצמה להתקרב לאיש מפחד שסודה יתגלה אבל מפגש מקרי עם פילנתרופ כריזמטי (וחתיך כמובן), מצית מחדש את תשוקתה לחיים ואהבה.
לאחר שהאמת כמעט ונחשפת בסוף שבוע אצל הוריו (הריסון פורד וקטי בייקר), אדליין מקבלת החלטה שתשנה את חייה לנצח (היא מתאהבת, נו.).

בגדול, הסרט רומנטי ומקסים עד כדי קיא. לבחורה צינית ואפלה כמוני היה ממש קשה להישאב לתוך העלילה ולתת לעצמי לנוח מכל ההערות הציניות שהתרוצצו לי בראש ופשוט לצפות בסרט.
החיסרון, מבחינתי, בסרט הוא חיבור הסיפור הבדיוני של "הפסיקה להזדקן בגלל X Y Z" בשילוב הרומנטיקה, שבדיונית בעיני גם (ספוילר: אליס אומר לאדליין שהוא אוהב אותה אחרי בערך… יומיים של היכרות). וגם הסצינות שבהן אדליין מוצגת עם הבת שלה, שלפי החישוב אמורה להיות בת 80+ קצת מגוחכות… אם כבר הולכים על קטע בדיוני, אז עד הסוף!

בסופו של דבר שחררתי את המחשבות הטורדניות וממש נהניתי. הרומנטיקה, הדרמה, גרמו לי להתרפק על חברה שלי שישבה לי ולהתחיל להתבכיין "לי בחיים לא יהיה כזה", בדיוק מה שסרט רומנטי אמור לעשות, לא?

ולסיכום:
לקוראות – קחו חברה טובה ואוצו רוצו. אתן תהנו ממש.
לקוראים – אם אתם סרקסטיים שסולדים מרומנטיקה, חכו לטורנט. אם אתם בזוגיות ורוצים בילוי נחמד, קחו את האישה. אם אתם רווקים רומנטיים – זה הסרט בשבילכם.

הפוסט סיפורה של אדליין הופיע ראשון בבלוג באסטר