ישנו פתגם הונגרי ישן, שאומר שמי שאוהב פרחים, אינו מסוגל להיות אדם רע. אחרי שתראו את הסרט, תצטרכו להחליט אם אותו הונגרי שאמר את זה, צדק.

בקטנה
"הפרד' סרטו החדש של קלינט איסטווד, המתחיל בתמונה של פרחים נדירים, אשר בשיא פריחתם, נוגע בניגודיות התמימה באהבת הפרחים, הדור הקודם, טוב הלב, לבין רוע לב, הובלת סמים (ומפה השם- MULE), ועד סימוס בניידים (בעיני הבמאי כמובן). ארל סטונס, בשנות ה- 80 שלו, לאחר גידול של פרחים במשך שנים, נעשה תפרן, ולאחר שנים של נטישת משפחתו, מקבל הזדמנות לעבוד בתור שליח של קוקאין בקרטל סמים בעיר פאוריה, שבמדינת אילנוי, להרוויח מזה גם כסף טוב, ולהיות מאד מוערך בקרטל על היותו שליח טוב שלא מתבלט בתור קשיש בדרכים.

על הפרד האמיתי
קלינט איסטווד, בגילו המופלג של 88, הינו אחד הבמאים המוערכים בהוליווד כיום. מסרטיו הקודמים של איסטוד כבמאי, ישנם הרבה קווי דמיון בבימוי שלו ובקווי העלילה. בסרט האחרון שביים בשנת 2008, "גראן טורינו" ישנו סיפור על אדם זקן אשר נלחם בקרבות בצעירותו, מעורב בסיפורי מאפיה עם בני מיעוטים (בפרט היספנים), גזען, והכי חשוב- האהבה שלו למכונית שלו. אלו אותם קווי דמיון שקצת קשה לפספס בשני הסרטים הללו. דבר הגורם למחשבה- האם לאיסטווד יש אהבה סודית למכוניות ישנות? והאם ההומור העצמי שלו על הנושא הכי חשוב באמריקה כיום- גזענות, ומשטרה, היא הדרך שלו לומר לנו דבר אחד או שניים על המציאות כיום?
אפשר לראות בסרט כאל אנלוגיה למה שאיסטווד חושב על האומה שבה נולד. הסרט מדבר הרבה על קרטלי סמים, בעוד איסטווד כאזרח בחייו האמיתיים, מזדהה מאד עם תנועת הליברטאניזם, ונחשב לאחד מהשחקנים הבודדים בהוליווד, שתומך בגלוי בטראמפ, המקווה כל כך לבנות חומה בין ארצות הברית לבין מקסיקו, ולמנוע כניסה של היספנים ושל סמים למדינה. ובכללי סרט על זקן שלא מוכן להפסיק לעבוד (איסטווד הוא כנראה אחד האנשים שעובדים הכי קשה בהוליווד, שהוציא סרט שני תוך שנה) ומנסה לברוח ממשפחתו.
הקאסט, החל מבראדלי קופר הנאה והמוכשר (שכיום מועמד לאוסקר שיתקיים ב-24 בפברואר על סרטו "כוכב נולד") משחק את הסוכן החדש בעיר, אשר רוצה ליצור לעצמו שם. אנדי גרסיה, אשר משחק את ראש הקרטל, אותו עשיר-כל-יכול שמתייחס לעובדיו כאל דיספנסאבלס. לורנס פישבורן, הידוע היטב כמורפיאוס מסרטי המטריקס, חוזר שוב כדמות הבוס הטוב והמוכר, רק במדי הרשות לאכיפת סמים. ואחרון חביב, מייקל פניה, שפשוט דמות הסוכן הסמוי יושבת עליו מעולה, כמו כל ליהוק לסרטיו הקודמים.

משפחה זה הדבר הכי חשוב בעולם

מטרת הסרט בגדול שאיסטווד מנסה להעביר לנו, בצורה הכי פשטנית, מילולית, וויזואלית שיש היא- משפחה. חיי משפחה חשובים יותר מעבודה. כי בסופו של היום המוות הוא בלתי נמנע, ו"אי אפשר לקנות זמן בכסף". "משפחה זה הדבר הכי חשוב בעולם, אל תעשה את מה שאני עשיתי. אני העמדתי את העבודה לפני המשפחה. חשבתי שזה יותר חשוב להיות מישהו שם בחוץ".

שורה תחתונה
אם אתם במצב רוח לצחוק, ולהנות מאחד הסרטים הטובים של איסטווד בעשור האחרון, "הפרד" תהיה בחירה נכונה.
הציון שלי:

הפוסט 'הפרד': האם סרטו החדש של איסטווד הוא בעצם סרט אוטוביוגרפי? הופיע ראשון בבלוג באסטר

הסרט מוצא את חוקר הסמלים המפורסם בנתיב של רמזים הקשור לדנטה הגדול בכבודו ובעצמו. כאשר לנגדון מתעורר בבית חולים איטלקי ואינו זוכר דבר, הוא חובר לסיינה ברוקס (פליסיטי ג'ונס), רופאה אשר לנגדון מקווה שתעזור להשיב לו את זכרונו. ביחד הם במירוץ נגד השעון ברחבי אירופה כדי לטרפד מזימה לשיחרר וירוס קטלני שישמיד חצי מאוכלוסיית העולם.

מאוד אהבתי את תפקידו של עומאר סיי ("מחוברים לחיים", "מסייה שוקולד", "אקס מן העתיד שהיה"), לראות אותו על המסך ככוכב עולה בתפקידים שונים גורם לי לאושר גדול שאני לא יכולה להסביר.

הסרט עצמו מאוד תזזיתי, הסיפור מכיל בתוכו עלילה אפוקליפטית שמופיעה לאחרונה במדיות שונות: פודקאסטים, ספרים, סדרות וסרטים שונים – ואני תוהה אם יום יבוא והיא תהיה מציאותית… השאלה ממה האנשים שיזמו אותה יהיו מושפעים, מהתרבות האפוקלפטית הדמיונית שיוצרים כרגע מציפים בכל מקום, או מדמיונם הסדיסטי? ביצה ותרנגולת.

הסרט יוצא היום (13.10) לאקרנים, ובהחלט מומלץ ללכת אליו בין כיפור, עוד סוף שבוע חסר מעש, ועוד ערב חג עם המשפחה… לפחות יהיה לכם על מה לדבר בארוחת החג הבאה

הפוסט התופת הופיע ראשון בבלוג באסטר

מכאן והלאה, ספויילרים קלים.

בגלל טבען כדמויות שעוברות מיד ליד ביקום משותף שצריך לשמור על סטטוס קוו מסויים, זה די קשה לדבר על דמויות קומיקס – בוודאי שאי-אפשר לדבר עליהן כמו שמדברים על דמויות סיפרותיות אחרות, שלהן יש קשת עלילתית וזהות מובנה ומדוייקת. במעבר בין כותב לכותב, דמויות כמו סופרמן, ספיידרמן, בטמן, קפטן אמריקה או כל אחד מהאקסמן מחליפות אישיות, הכוחות שלהן משתנים בעוצמתם ותפקודיהם ואפילו התחפושות עוברות שינוי הדרגתי. קחו למשל את בטמן – יום אחד הוא בחור מרוצה מהחיים בגלימה כחולה שנלחם ברשעים מגוחכים לחלוטין, ואז פרנק מילר מגיע והופך אותו לאביר אפל, דכאוני, אלים ושתקן שלובש חמישים גוונים של שחור ונוהם משפטי מחץ בעודו רכון על פיסות ארכיטטורה בולטות בעירו הגשומה. אבל גם עם השינויים התכופים האלו, לכל דמות יש לב, סט בסיסי של מאפיינים שהופכים אותה למה שהיא – ספיידרמן תמיד כורע תחת נטל האשמה על מותם של אלו שהוא אהב, טוני סטארק תמיד בוהה אל העתיד וחושב על פתרונות חדשים לבעיות של העולם, הפלאש תמיד אופטימי בצורה כמעט קומית. לכל דמות יש את הליבה המרכזית שלה, שהופכת אותה למי שהיא.

וזאת היתה הבעיה המרכזית של 'איש הפלדה'; הוא לא היה סרט על סופרמן. 'איש הפלדה' היה סרט על אדם שיש לו את הכוחות של סופרמן, ושמקבל מהאבא הביולוגי שלו את התחפושת של סופרמן, אבל פועל ומתנהג בצורה שונה מאוד מסופרמן – במקום לפנות החוצה, אל העולם, ולנסות לשפר אותו, קלארק ב-'איש הפלדה' פונה פנימה, מבלה עשר שנים בנדודים ברחבי העולם ובחיפוש עצמי עד שאביו הביולוגי נוזף בו ושולח אותו להיות סופרמן. הוא ממשיך להתחמק מהאחריות שהטילו עליו הוריו עד שזוד מכריח אותו לצאת מהמחבוא, ואז הוא נגרר לתוך תפקיד הגיבור שאותו הוא לא ממש רוצה. בקיצור, בעוד שסופרמן הקומיקסי הוא גבר מבוגר שלוקח אחריות על העולם, סופרמן ב-'איש הפלדה' הוא ילד.

לרוע המזל, הוא לא מתבגר בשנתיים שעוברות עד תחילת 'בטמן נגד סופרמן'. הסרט מתחיל בסצנה מוצלחת למדי שמציגה את הסיום של 'איש הפלדה' מזווית הראיה של ברוס וויין. וויין דוהר ברחובות וחווה מיד ראשונה את ההרס והחורבן שהקרב בין זוד לסופרמן ממטיר על בני-התמותה שמתחתיהם, ומחליט בצמצום עיניים שסופרמן מהווה איום על המין האנושי.

מאותו רגע ולאורך השעה וחצי הבאות, קורה מעט מאוד. בטמן, שהחליט כבר בפתיחת הסרט שהוא חושש מסופרמן, ממשיך לחשוש מסופרמן ובעיקר מתרכז בלמצוא דרך להרוג את יריבו הכחלחל. בצד השני של הסיפור, קלארק קנט לומד שפורע חוק בתחפושת עטלף מטיל אימה על פושעי גות'הם ומזדעזע עד עמקי נשמתו העדינה. די מהר מסתבר שלקס לות'ור מנסה לתמרן את העטלף ולהביא אותו לנקודה שבה יהרוג את החייזר, אבל עושה רושם שקו העלילה הזאת לא ממש מעניין את שני הגיבורים; שניהם מתעלמים מהפעולות הדי ברורות של לות'ור, שבין השאר גורם למלחמה עקובה מדם באפריקה ומפוצץ שימוע של הקונגרס כדי להפליל את איש הפלדה ומתעקשים להגרר לקרב מיותר לחלוטין. התגובה של סופרמן להפללתו בזוועות היא אותה תגובה ילדותית שאליה התרגלנו – הוא בורח מהזירה הציבורית, מפסיק להיות גיבור ומתחבא לו באיזה פינה נידחת של העולם. בטמן, הבלש הטוב בעולם, מתעלם מהרמזים הברורים להפליא שמשאיר לות'ור בכל פינה וממשיך להביט בזעם הומואירוטי-מודחק על יריבו החייזרי. היחידה שמתעניינת ברשע היא לואיס ליין שיוצאת לחקור את התעלומה שממנה מתעלמים הגיבורים, אבל גם לה נמאס באמצע והיא מחליטה לא לעשות עם זה שום דבר. ברקע, עלילה צדדית נוספת מציגה את גיבוריה העתידיים של ליגת הצדק, שמבליחים על המרקע לרגעים בודדים בתירוצים משונים בניסיון להרחיב את העולם. דיאנה פרינס, הידועה גם בתור 'אשת-חייל' במקומותינו וכ-'וואנדרוומן' בחו"ל, לוכדת את עינו של ברוס וויין, אבל שולית לחלוטין לעלילת הסרט; ההופעות שלה, כמו גם סצנה מבלבלת שמציגה ספק חלום וספק עתיד אפוקליפטי רומזות על הסרטים הבאים ומנסות להפוך את הסרט לחוליה בשרשרת הסרטים העתידית של "ליגת הצדק", אבל בסופו של דבר תורמות לסרט מעט מאוד.

מול גיבורינו העשויים ללא-חת עומד לקס לות'ור. לות'ור הוא אחת ההברקות הבודדות של הסרט הזה; כיאה לו, הוא דמות מראה של איש הפלדה, והוא מוצג בתור מנכ"ל ניו-אייג' מודרני בחברה יצירתית – הוא מופיע לראשונה כשהוא משחק כדורסל עם עובדיו בחלל פתוח, מתלבש ברישול בבגדים נוחים ומדבר עם סאנטורים על הבר. וכמו סופרמן, הוא גם בעיקרון ילד. לאורך הסרט אנחנו מתוודעים לקיבעון האדיפלי שלו, שבסופו של דבר הופך לתירוץ די קלוש לשרוף את הונו על מלחמה באיש-הפלדה. הוא זומם במחשכים, מקדם את תוכניתו הזדונית להפיל את סופרמן (שממנה, כאמור, גם איש הפלדה וגם איש העטלף מתעלמים לחלוטין), ואז…

…ואז, אחרי שעה וחצי של כלום, אפילו ללקס לות'ור נמאס מהסרט והוא מחליט לחטוף את אמא של סופרמן ולשסות את הנ"ל בבטמן. "הבא לי את ראשו של נסיך העטלפים" הוא אומר, וסופרמן מציית, כי סיבות. זאת הנקודה שבה הסרט סוף סוף תופס תאוצה, ובו-זמנית מתפרק לחלוטין. לקס לות'ור חושף את הסיבה שבגללה הוא רוצה להרוס את סופרמן בנאום מביך במיוחד ("כשאבא הרביץ לי כשהייתי קטן הבנתי שאלוהים הוא רע ולכן אני שונא את סופרמן!"), סופרמן מתגלה שוב כילד חסר אונים שמתפורר תחת לחץ, ויוצא לקרב שמייתר לחלוטין את כל האיבה שנבנתה בין הדמויות לאורך הסרט. במקום שני גיבורים שמחזיקים באידיאולוגיות שונות ושיש להם סיבות קונקרטיות לשנוא אחד את השני אנחנו חוזים בשני ילדים שמשוסים זה בזה בגלל פעולותיות של רשע מגלומן, שגם הוא פועל ממניעים פסיכולוגיים פנימיים ולא מרצון אמיתי בכוח. סצנת הקרב בינהם היא שיחזור פאנל אחרי פאנל של סצנת הקרב ב-"שובו של האביר האפל" (הקומיקס, לא הסרט), אבל בלי המשקל העלילתי של הסיפור ההוא נשארות רק שתי דמויות ממוחשבות שחובטות אחת בשניה.

אחרי סצנת הקרב הארוכה והמיותרת הזאת הגיבורים מגלים\מחליטים להיות חברים ולעצור את לקס לות'ור, בדיוק בזמן לפגוש את יצירתו הסופית, דומסדיי, ואז עוד קרב ממוחשב ומיותר שכולל שיחזורי פאנלים מספרי קומיקס שאף אחד לא מכיר מתרחש. במהלכו, אשת-חייל מצטרפת אל הגיבורים ודמותה הממוחשבת מסייעת להם בקרב, ובסופו הסרט נמרח לאורך חצי שעה נוספת ומסתיים בנפיחה רמה – הגיבורים מחליטים להקים קבוצה, אולי ליגה, אולי ליגה שתפעל למען הצדק, בסרט הבא; ואז, בליווי מבטים דרמטיים אל האופק, הסרט סוף סוף נגמר.

יתכן שהבעיה היא בי – יכול להיות שאני פשוט מבוגר מידי בשביל להתחבר לסרט שהוא בבסיסו סרט על ילדים. יתכן שהקונפליקטים הפנימיים בסרט פונים לקהל צעיר יותר שמנסה למצוא את עצמו בעולם ומתחבר לקשייו של סופרמן למצוא את מקומו בעולם, לצורך של לקס לות'ור להתמודד עם הצל הענק שמטיל עליו אביו המתעלל, להיסטריה המוחלטת של בטמן מול אדם חזק ממנו. אבל גם אם מתעלמים מהבעיותיות של לקחת סיפור על גברים שמנסים לשנות את העולם ולהפוך אותו לסיפור על ילדים שמנסים להתמודד עם בעיות פנימיות והורסים ערים שלמות בדרך, 'בטמן נגד סופרמן' הוא סרט ארוך, מתיש, נטול עלילה או התרחשויות מעניינות שמחליף סיפור מעניין באיזכורים לקומיקס ופונה בו-זמנית לקהל שלא יעריך אותם, שמנסה חזק מידי להיות רציני ועמוק מבלי לספק דמויות עמוקות או עלילה מעניינת, ושבסופו של דבר לא כלכך שווה לראות.

הפוסט מה לעזאזל קרה לאיש-המחר? ביקורת עמוסת ספויילרים ל-'בטמן נגד סופרמן' הופיע ראשון בבלוג באסטר

אחרי ההתבכיינות הקלה, הדבר השני שחשבתי הוא אוקי עוד סרט אקשן אמריקאי טיפוסי… טוב נו, לפעמים גם אקשן יכול להיות טוב, ניתן צ׳אנס.
בעיקרון, היטמן: סוכן 47, הוא סרט שמבוסס על משחק מחשב ולמעשה ב2007 כבר יצא סרט על אותו משחק עם אותו השם ואפילו אותו הכותב. יוצרי הסרט קוראים לעכשווי ״ריבוט״ מעין גרסא חדשה ומתקדמת שמבוססת על אותו רעיון בדיוק.

בוא נגיד שאי אפשר לתאר את העלילה בלי להרוס לאנשים את הסרט. בקצרה מדובר על רוצח מיוחד שהונדס גנטית לפני שנים בתוכנית שמטרתה היתה ליצור אנשים שהם מכונות הרג מושלמות ע״י כך שהוציאו להם את הרגשות, הפחדים והעקבות כדי שיפעלו רק כדי למלא את המטרות שלהם. מטרתו האחרונה של הסוכן היא תאגיד ״רשע״ ענק שרוצה לגלות את סודות בניית הסוכנים הללו במטרה ליצור צבא של רוצחים מיומנים. יש גם בחורה בסיפור שמצטרפת אליו כי יש לה קשר כלשהו לעניין שיתברר בהמשך ובדרך שניהם מגלים את שורשיהם האמתיים, עם המון סצינות אקשן באמצע.

הנרטיב של הסרט מדלג בן ״מרקו״ מחפש את אמא רק להפך ו״שליחות קטלנית״ או כל סרט אקשן אחר בתחום. יש כמה טוויסטים די מגניבים בעלילה כדי שהיא לא תהיה יותר מדי צפויה, אך התסריט בנאלי ביותר ולמרות הטוויסטים אין בעיה לצפות מה המשפט הבא שהדמות תגיד כמעט בכל הסרט.
סצנות האקשן דילגו בן סצנות מכות ומרדפים עם אפקטי מחשב טובים אך לא מספיק מוסווים ובין סצנות מרוצי מכוניות רועשות ביותר שדאגו להציג את מכוניות האאודי המככבות היטב כולל זומים אין סופיים על הסמל שהפכו את הסרט לפרסומת ארוכה ומורגשת ביותר. הפרסומת המשיכה בכמה סצנות שלמעשה הרגישו כמו סרט תדמית לסינגפור היפה ובאמת שהיא יפה אבל זה הרגיש ממש ממש מאולץ.

אני חייבת להודות, יש לי גירל קראש על השחקנית הראשית, הבחורה נורא נורא יפה! שאר השחקנים סבבה אבל היא מהממת. וכן, בסוף מדובר בסרט אקשן בנאלי או קלאסי תלוי באיזה מצב רוח קמתם באותו היום.
בהתאם לז׳אנר ולסרטי האקשן הממוצעים הוא לא נחקק במיוחד בזיכרון או מלהיב ביותר ואפילו מעט נדוש אך לדעתי הוא סבבה לבילוי של ערב במזגן הנפלא בבית הקולנוע אם אין לכם משהו יותר טוב לעשות.

הפוסט היטמן: סוכן 47 הופיע ראשון בבלוג באסטר

הסרט שבר את הקופות עם הכנסות של יותר ממיליארד דולר תוך שבועיים מרגע עלייתו לאוויר, לדעתי הנתון הזה הגיע מהנוסטלגיה והרגש של הצופים שזוכרים את הסרט הראשון בסדרה.

מבחינה ויזואלית, הסרט מרשים מאוד. ממש כיף לראות כמה התפתחנו משנות התשעים ועד היום בתעשייה הזאת.
כריס פארט לא יוצא מהטייפקאסט שהודבק לו ב"שומרי הגלקסיה" ועדיין משחק את הגבר, השרירי, המגניב, הסקסי בטירוף, המעט חנון אבל הומוריסטי וכמובן כלי עולם שיכול להציל כל אחד מכל מצב.

השחקנית שלצדו, ג'ודי גריר, קצת משעממת ולא ממש מתאימה בעיניי להיות האישה שלצדו…. אבל זו לא פעם ראשונה שאני מתמרמרת על בחירת שחקנית ראשית, אז אולי הבעיה בעצם בי?

בגדול, הסרט מספק אקשן ברמה נחמדה, אני נורא נהניתי. ממליצה לקחת את הילדים אם הם בקטע של דינוזאורים ( ויש גם תערוכת דינוזאורים שמתקיימת כעת בירושלים, אפשר לשלב אם הילדים חובבי הז'אנר).

ממליצה בחום ללכת, מדובר בסרט שהחוויה הקולנועית מודגשת בו. עם כל הקדמה מהניינטיז, לשום סמארט TV אין תחליף לחוויה הקולנועית האמיתית

הפוסט עולם היורה הופיע ראשון בבלוג באסטר

הסרט מלא במחוות לסרטי אקשן מהאייטיז, ומשלב את כל הקלישאות המוכרות: החל משגיאות מבוימות של סאונד וויז'ואל שזכורות לנו ממכשירי הוידאו העתיקים, עד לדינוזאורים, מכונות זמן ולייזרים ושקפקפים. ואיך אפשר בלי דייויד הסלהוף?
העלילה כוללת משחק מחשב שמתעורר לתחייה, אויב מושבע אנונימי בשם היטלר, וגיבור שכמובן אלוף בקונג פו שמונע מהעולם את האסון הנוראי שאמור להגיע.

מדובר בחצי שעה של הנאה צרופה, צחוקים נוסטלגיים, ובמהלך הצפייה הרגשתי כאילו אני צופה בקלאסיקה שצפיתי בה כבר, רק שוב ושוב. מוצלח ביותר ומשעשע.

הנה הסרט לצפייה מלאה:

הפוסט Kung Fury הופיע ראשון בבלוג באסטר

השבר גם הגיע לתסריט שהיה מאוד שיטחי ועם קפיצות בעלילה ודיאלוג רעוע. למרות שהסרט הופק עם למעלה מ- 90% הדמייה ממוחשבת, ההתרחשויות היו מלאות אדרנלין וניסו להיות ריאליסטיות באופן שעורר את הדימיון, ובכך גם את החלחלה ממה שעשוי להיראות העתיד הקרוב של חלק מהאנושות.

דווין, The Rock, ג'ונסון, האיש והשרירים עושה את תפקיד הגברתן הקבוע שלו כמו שצריך. הפעם הוא צ'יף ריי גיינס, איש כוחות ההצלה המחוזי שנמצא במקרה לבדו על מסוק מעל העיר המתפרקת בשעה שהרעידה הראשונה מתרחשת. ריי נותן טרמפ קטן לאישתו לשעבר, כי השירות הסלולרי של קליפורניה עמיד בפני קריסה, אוסף אותה מגג בניין קורס בשנייה האחרונה ויחדיו הם ממשיכים בטיסת הציורית צפונה בניסיון לאתר את ביתם היחידה בתוך ים הזוועות שהותיר אחריו צונאמי אימתי.

Brad Peyton הבמאי חירב את סרט האסונות הקלאסי והפך אותו לדרמה משפחתית מוגזמת, קיטשית ולעיתים מטופשת, כי בעוד שאלפים מתים לגיבור חשוב כמובן להציל רק את משפחתו הקרובה.

תחושת האקשן והדרמה מוגברת עם שלל חלקים זזים של מדרכות וגשרים שנשברים כמו קיסמים, ספינות שצנחו על בניינים בעקבות גל של 150 מטר מים ורבבות ניצבים ומשוכפלים צווחים באימה, נמעכים, נסחפים ומבועטים.

בתוך התופת מתגלים כמה רגשות אנושיים שמגבירים את תחושת הדרמה ומעלים על נס את יכולת הישרדות האנושיים, כמו גם את תחושת הפליאה על היופי של האם והבת שהאיפור המושלם שלהן מצליח לא לרדת במהלך כל האפוקליפסה.

ציון – 7.9 בסולם קאיכטר.

הפוסט סאן אנדראס הופיע ראשון בבלוג באסטר