כולנו ראינו את הטריילרים של הסרט הזה יותר מפעם אחת, וציפינו. הו, כמה ציפינו.
מיותר לציין שאם משטרת ישראל תגיע לכל אולם קולנוע בו מוקרן הסרט ותתחיל לרחרח ברחבה מחוץ לקולנוע היא תמגר את כל הסמים הקלים מהמדינה. כי באמת, כמו שיש אנשים שצריך לפגוש רק כששיכורים – את הסרט הזה כולם (אני בטוחה שגם היוצרים) ממליצים לראות אפויים.

הסרט מתחיל בזימרה וברון, כשכל המוצרים בסופר שרים שיר סטייל דיסני על מעלליהם ושאיפתם להילקח אל ה"נשגב הגדול" על ידי האלים – בני האדם – כשכל מהותם היא להיות כמה שיותר אטרקטיביים על המדף כדי שיילקחו עם אחד מהאלים אל האור הגדול (היציאה מהסופר).

באנימציה, כמו באנימציה, מותר לעשות דברים שאי אפשר בסרטים רגילים.
ההנפשה פורצת גבולות, השפה, ההומור ( יש אפילו קריצה על יהודים, וגם היטלר!).
הסרט כמובן לא מאכזב בגזרת שרירי הבטן, ובאמת קורע מצחוק, רק חבל שלא הייתי מספיק "אפויה" לפני ההקרנה.

ההפתעה: לגלות שיש באמת עלילה מאחורי הסרט.
החיסרון: התרגום מחסיר חלק מהגאגים במעבר בין השפות, ולא מעביר טוב מספיק את דו הלשוניות הקומית בשפה האנגלית. פקחו אוזניים.
היהלום שבכתר: סצינת הסיום, בה התגובות בקהל נעו ונדו בין פליאה, צחוק מטורלל, היגעלות עד כדי בחילה, או פשוט חיוך רגוע שאומר- הו, אני לא מאמין שהם הרגע עשו את זה.
המסקנה: שתו איזו כוס יין ואוצו רוצו.

הפוסט מסיבת נקניקיות הופיע ראשון בבלוג באסטר

סרט ילדים, אמצע היום, האולם מלא בהורים וילדים קטנים בכל הגילאים, ואין בוסטרים לילדים. לחסרי הילדים בינינו, אני אבהיר על מה אני מדברת: פלסטיקים כאלה, דומים לבוסטרים של אוטו, שמניחים על כסאות הקולנוע ומגביהים את הילדים כדי שיוכלו לראות את המסך בצורה ראויה. אז נחשו מה? בסינמה סיטי ירושלים החדש דאגו למזרקה יפה, שנדלירים מרשימים ומאווררים בגודל של 747, אבל בוסטרים בסרטי ילדים נראו להם מיותרים.
אני מזמינה את המנכ"ל לראות סרט באורך של שעה וחצי עם ילד בן 6 על הברכיים ולומר לי אם הוא נהנה מזה. נא לקחת לשימת לבכם.

ועכשיו לסרט עצמו. הסרט מספר על ילדה קטנה ומסודרת בצורה קפדנית, המתיידדת עם השכן הזקן וההזוי שלה, אותו אנחנו מכירים מהספר כ"הטייס". הטייס מספר לה על המפגש שלו עם הנסיך הקטן, מה שמוביל בסופו של דבר את הילדה הקטנה לחפש את הנסיך בעצמה ולהגיע לעולמות חדשים ומוזרים, להפיל את המבוגרים הרשעים ולגרום לכולם להיזכר בילדות המאושרת שלהם ולהגיע לשחרור המתבקש מעולם המבוגרים האפרורי והמשעמם.

מבחינה טקסטואלית, הסרט נשאר נאמן לספר בקטעים ההכרחיים, כנראה בגלל שמדובר בסרט צרפתי ולא אמריקאי, הרי אמריקאים חייבים לגעת בטקסטים ולשנות את המקור.
מבחינה גרפית, זה מאוד מגניב לראות את ההנפשה בהחלפת סגנונות אנימציה שונים בין אנימציה ממוחשבת, שכולנו מכירים, לאנימציה יותר מושקעת ואולד פאשן, בסצינות בהן הטייס מספר על המפגש עם הנסיך הקטן.

כמובן שצפיתי בגרסה המדובבת בכיכובו של שלמה ארצי, שקצת מנסה להיות יותר מדי דרמטי בדיבוב איטי באופן מובהק. הסרט עצמו נורא נוגע ללב (דמעה נרשמה אצלי לקראת סוף הסרט) ובאמת ידבר ללב המבוגרים. ומה עם הילדים? הם טענו שלא ימליצו לחבריהם על הסרט, ושבכלליות הוא היה די משעמם.

למרות שמדובר בסרט אנימציה ובסיפור קלאסי ומרגש, לא הייתי ממליצה לקחת ילדים בחופש הגדול לסרט הזה. בגזרת הילדים לא נרשמה התלהבות יתרה, וגם אני, המבוגרת האחראית, לא ממש התלהבתי מהסרט. הוא כן עניין אותי וריגש אותי, אבל לא ברמה גבוהה מאוד.

יצאתי מהסרט בתחושה מבולבלת, ועודני כותבת את הביקורת הזאת באותה תחושה, בדיוק כמו אחרי שקראתי את הספר בפעם הראשונה, אני לא בטוחה שבאמת הבנתי למי הוא מיועד ומה קורה בו.

נסכם עם ציטוט של הנסיך הקטן: "והנה הסוד שלי. הוא פשוט מאוד: רק בלב אפשר לראות היטב. מה שחשוב באמת, סמוי מן העין", או במילים שלי: לא ברור איך עם תקציב אדיר של 80 מיליון דולר (מוערך) לסרט, יצא הדבר הזה.

הפוסט הנסיך הקטן הופיע ראשון בבלוג באסטר