כשקראתי את התקציר של "קריד" לראשונה חשבתי שמדובר בבדיחה. הבן הלא חוקי של אפולו קריד חולם להיות מתאגרף גדול כמו אביו ולשם כך חובר ליריבו/חברו מימים ימימה רוקי בלבואה. הרי עוד כמה אפשר לסחוט את הלימון הזה שנקרא רוקי. הבן אדם כמעט בן 70 ובקושי קם מהמיטה אז עוד לבקש ממנו לאמן? אז מסתבר שגם היוצרים של הסרט הבינו בדיוק את הבעיה הזו והטיפול שהם העניקו לדמות הזו היא מה שהופכת את "קריד" מבדיחה לאחת מהפתעות היפות של השנה.
מדהים לגלות כמה קווים מקבילים יש בין "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" ל "קריד". שניהם משתמשים בקלף הנוסטלגיה. שניהם שואלים (שלא לומר גונבים) מפרקים קודמים בסדרה ושניהם לא יכלו להתקיים בלי חזרתה של דמות מיתולוגית לקדמת הבמה. באחד זה האן סולו ובשני רוקי בלבואה.
הדמות שנכתבה על ידי סילבסטר סטאלון כשהיה בן 29 בלבד הפכה אותו לאחד השחקנים המוכרים בעולם ועל הדרך סידרה לו את האוסקר על הסרט הטוב ביותר לאותה שנה. סילבסטר ביסס את הדמות על פי דמותו האמיתית של אגדת האגרוף רוקי מרציאנו אבל היה זה התסריט החכם שיצק בה הרבה יותר מזה וקיבע אותה כהתגלמות הקולנועית האולטימטיבית של החלום האמריקאי. עם הזמן וההמשכונים רוקי הפך מהתגלמות החלום למפלצת גרוטסקית ופרודית. כזאת שמשכיחה את הישגיי הסרט הראשון והשני ונועדה להעלם לתוך השכחה. אבל הדבר היפה הוא שבקלנוע שום דבר לא באמת נשכח או כמו שרוקי נוהג לומר, זה לא נגמר עד שאתה שומע את צלצול הפעמון.
רוקי כאן הוא הרבה מעבר לשיאו. אדם מזדקן שמנהל את המסעדה שלו ומחכה ליום שליבו ייכנע והוא יוכל להצטרף לאהובתו אדריאן. הפגישה עם בנו של קריד- שמגולם על ידי השחקן עם השם הכל-כך מחייב מייקל בי ג'ורדן- מעניקה לו כצפוי מעט אור, אך הבחירה לאמן אותו איננה נובעת מרצון לשחזור תהילת עבר. היא הרבה יותר בסיסית והיא מה שהופכת את רוקי לאחת הדמויות הכי אהובות בתולדות הקולנוע. נאמנות. אם יש משהו שרוקי תמיד היה זה נאמן. לדרכו שלו, לאדיראן, לפולי, למיקי המאמן שלו, לאפולו, ועכשיו לבן של אפולו. התכונה הזו היא מה שמכריחה את רוקי לקחת תחת חסותו את קריד הצעיר ומעניקה לסרט את רגעיו היפים ביותר.
כמו "הכוח מתעורר" גם "קריד" נראה יותר כמו הכנה לסרטים שיבואו אחריו וינסו לברוא מיתולוגיה חדשה. אבל גם כאן מי שגונב את ההצגה הוא השחקן הותיק סילבסטר סטאלון. ארבעים שנה אחרי שגילם את דמותו לראשונה, סטאלון יכול לסגור מעגל עם זכייה אישית באוסקר על התפקיד שאותו נולד לשחק. כי אחרי הכול זה לא עד כמה חזק אתה יכול להחטיף. זה כמה אתה יכול לספוג ועדיין להמשיך להתקדם.