במאי טוב, הוא במאי אשר חושף אותנו לעולמות וסיפורים שאחרים לא מספרים, סיפורים שטרם נחשפנו אליהם. תקופות, אירועים אמיתים, וחשיפה למקורות ידע. 'נערה', הוא דוגמא טובה לחשיפה לעולם לא מוכר. בדור בו אנחנו נוטים הרבה להעלים מבט, חשיפה לסיפור כואב ולא פשוט, היא חובה של כל יוצר טוב.
טריילר:
"הדבר היחידי שאנחנו יכולים לעשות, זה לתמוך"
הסרט מביא את סיפורה של לארה, נערה בלגית, בת 15, אשר מקדישה את חייה להיות בלרינה, ומנסה להתקבל לאחד מבתי הספר היוקרתיים ביותר בבלגיה לריקוד בלט. לארה הינה בחורה בלונדינית יפיפייה, עם משפחה אוהבת. אם קראתם עד כאן, ניתן להסיק שחייה של לארה הינם פשוטים וקלים. אך לארה לא נולדה בגוף של אישה, אלא בגוף של גבר, כמהה מאד לשינוי, ומתמודדת עם קשיים ואתגרים לא פשוטים כלל. לארה עוברת תהליך התבגרות לא רגיל בסרט, בעודה מנווטת בין פגישות עם רופאים, לקיחת הורמונים והכנות לניתוחים ובמקביל שיעורי בלט אינטנסיביים במיוחד. ללארה אין דמות אם בחייה. ולכן אביה, מת'יס, ממלא את מקומה, ומתפקד כאמא-אבא- פסיכולוג אישי של לארה, המגבה אותה בהכל, ועובר משוודיה עם מילו, אחיה הקטן בן ה- 6, לבלגיה בשביל שהיא תוכל להתקבל ללימודים גבוהים בבלט. לארה נפגשת לאורך הסרט עם רופאים שונים. באחת הסצנות הפסיכיאטרית שלה עונה לאביה "הדבר היחידי שאנחנו יכולים לעשות, זה לאשר ולתמוך".בחצי הראשון של הסרט, לארה מתמודדת עם כמה קשיים. אחד מהם, הוא הרצון להיות כמו כולם. להשתייך, לא לבלוט. לארה מנסה מאד להיות חלק מקבוצת הריקוד שלה. היא נוטה לכסות את אזור החלציים שלה עם אותו נייר דבק אשר נועד להגן ולהדביק את אצבעותיה ביחד למען הבלט. בחצי השני של הסרט, הבמאי, לוקאס דונט, ממקד אותנו בחיפוש העצמי של לארה, בגילוי הזהות המינית שלה- האם לארה נמשכת לבנות או לבנים?
מוטיבים כדרך להעביר את הנושא
הסרט מועבר בעיקר באמצעות מוטיב התנועה. רוב הסרט מראה את לארה בנסיעות. באוטובוס, ברכבת או בנסיעות עם אביה ברכב. לארה תמיד בתנועה בסרט. בשיעורי הריקוד, בנסיעות, ובתנועה קדימה בחייה האישיים. תהליך שינוי הזהות המגדרית של לארה הינו אינסופי. תמיד יהיה ללארה מה לעבור כדי "לצמצם את הפער" על מנת לעשות את המעבר מגבר לאישה, שהיא תמיד חולמת להיות. ישנם מוטיבים נוספים כגון מוטיב המגדר- מודגש על ידי שימוש בצבע הכחול. בריקוד מכל המקומות, הרקדניות לובשות בגד גוף- כחול. צבע המזוהה בד"כ עם בנים. מוטיב המראה- הקבלה של לארה היא מאד גדולה. האב אוהב, האח מחבק, ובאחת מהסצנות המשפחה חוגגת לה יום הולדת ומחמיאה לה על השמלה שלה. הכל נראה בסדר, אך לארה עצמה אינה מקבלת את עצמה, ובודקת את עצמה במראה באופן מעורר פלצות. ישנה סצנה בה לארה מביאה את אחיה הקטן לגן, והגננת שואלת אם היא אחותו הגדולה. שם היא מתמלאת אושר, ומקבלת את האישור שכל כך חיכתה לו.
חשיפה לנושא חשוב, ולא מסוקר מספיק
הסרט, אשר מועמד בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר בטקס גלובוס הזהב 2019, מצטיין, לא במשחק, או בתסריט. אלא בלב ליבו של הסרט- בצילום ועריכת הסנימטוגרפיה (הטכניקה של צילום הסרט) אשר מבוצעות בחן ובדיוק. למרות שטכניקת הצילום הייתה לעיתים פולשנית מדי, לעיתים ארוכה, המטרה הייתה להראות את העיסוק הבלתי פוסק של לארה בגוף שלה. סצנות הריקוד הקופצניות אינן פשוטות למעקב, ופה הבימוי היה יכול בקלות להפיל ולקטלג את הסרט בתור סרט ריקוד מוחלט. הסרט מזכיר במידה את 'בירדמן' אשר צולם כולו בשוט אחד- המצלמה עוקבת אחרי הפרוטגוניסטית, ובכך בסרט מאפשר לצופה להיכנס לעולמה של לארה, שלא פוסקת להיות בתנועה מתמדת קדימה. קדימה בריקוד, קדימה בנסיעות, קדימה בהפיכתה לאישה, קדימה בקדמה שלה כאישה טרנסג'נדרית.
גם בשנת 2019, מרבית הציבור אינו חשוף לנבכי הקשיים האופפים את האדם אשר עובר תהליך של שינוי מין. מהן הקשיים הרגשיים? הפיזיים? איך החברה מגיבה? המשפחה? הסרט, נותן חשיפה בשפה הצרפתית לנערה אשר עוברת תהליך מורכב ואמיץ, ונותן ההצצה (ולרוב יותר), לעולמם של הקהילה הטרנסג'נדרית.
ההפתעה הסיסג'נדרית האמיתית
אחת המטרות החשובות של הסרט, אשר חף מדעות קדומות, רדיפה וצקצוקי לשון, היא להראות שתהליך שינוי המין, הוא מספיק קשה, גם עם קבלה, חיזוק, תמיכה ואהבה של הסובבים, ושהקונפליקט העיקרי, הוא דווקא פנימי. בעולם בו ילדים בגיל ההתבגרות רוצים הכל כאן ועכשיו, שינוי מין לוקח זמן, ולארה רוצה שזה יקרה כמה שיותר מהר, ולפעמים חסרת סבלנות. אפשר לראות את זה באחת מהסצנות הראשונות של הסרט, בה לארה עושה לעצמה פירסינג באוזניים לעגילים. בעוד הסרט נכתב בהשראת הסיפור האמיתי של נורה מוסוקר, רקדנית בלגית מצליחה, הוא מגולם על ידי ויקטור פולסטר, שחקן ורקדן בלגי סיסג'נדר (נולד כגבר ומגדיר את עצמו גם כך), ומבויים ע"י דונט, אשר גם הוא אינו חבר בקהילה הלהט"בית. אפשר לטעות בקלות ולחשוב שהמשחק בוצע לחלוטין ע"י טרנסקסואלית (להבדיל מטרנסג'נדרית), אך בצפייה במשחק הרך והמדויק של פולסטר (16), שזהו סרטו הראשון, אפשר לצלול ולהיסחף לתוך יצירת אומנות מעניינת ואינטימית במיוחד.
הציון שלי: 👍🏻 👍🏻 👍🏻