קוראים יקרים, רגע של כנות:
אני מנסה להרכיב בראש ביקורת של מה אני הולכת לכתוב על הסרט הזה, ולא מצליחה להחליט.
ואז הבנתי: זו אמנות, לזעזע את הצופה, לגרום לו לצאת מאיזור הנוחות שלו ולצחוק / לבכות / או אפילו להיגעל, באמנות כמו באמנות, הכל מסתכם בעניין פשוט: הבעת רגש.
כולנו ראינו את הטריילרים של הסרט הזה יותר מפעם אחת, וציפינו. הו, כמה ציפינו.
מיותר לציין שאם משטרת ישראל תגיע לכל אולם קולנוע בו מוקרן הסרט ותתחיל לרחרח ברחבה מחוץ לקולנוע היא תמגר את כל הסמים הקלים מהמדינה. כי באמת, כמו שיש אנשים שצריך לפגוש רק כששיכורים – את הסרט הזה כולם (אני בטוחה שגם היוצרים) ממליצים לראות אפויים.
הסרט מתחיל בזימרה וברון, כשכל המוצרים בסופר שרים שיר סטייל דיסני על מעלליהם ושאיפתם להילקח אל ה"נשגב הגדול" על ידי האלים – בני האדם – כשכל מהותם היא להיות כמה שיותר אטרקטיביים על המדף כדי שיילקחו עם אחד מהאלים אל האור הגדול (היציאה מהסופר).
באנימציה, כמו באנימציה, מותר לעשות דברים שאי אפשר בסרטים רגילים.
ההנפשה פורצת גבולות, השפה, ההומור ( יש אפילו קריצה על יהודים, וגם היטלר!).
הסרט כמובן לא מאכזב בגזרת שרירי הבטן, ובאמת קורע מצחוק, רק חבל שלא הייתי מספיק "אפויה" לפני ההקרנה.
ההפתעה: לגלות שיש באמת עלילה מאחורי הסרט.
החיסרון: התרגום מחסיר חלק מהגאגים במעבר בין השפות, ולא מעביר טוב מספיק את דו הלשוניות הקומית בשפה האנגלית. פקחו אוזניים.
היהלום שבכתר: סצינת הסיום, בה התגובות בקהל נעו ונדו בין פליאה, צחוק מטורלל, היגעלות עד כדי בחילה, או פשוט חיוך רגוע שאומר- הו, אני לא מאמין שהם הרגע עשו את זה.
המסקנה: שתו איזו כוס יין ואוצו רוצו.