ההיכרות שלי עם מוזיקת הראפ התחילה בגיל 11 עם השיר informer של הראפר סנואו. איך שהוא הצלחתי לומר את המילים כמעט באותה מהירות אם כי צריך לומר את האמת ולומר שלא דייקתי במילים, אבל לילד בכיתה ו זה היה מספיק לתהילה מסוימת.
מאז אותם ימים היפ הופ וראפ עברו טרנספורמציה ממוזיקת מחאה בועטת שמתעדת את החיים הקשים בשכונות העוני למוזיקת feel good נהנתנית שכל מטרתה למכור עוד ועוד אלבומים ובכך באופן אירוני, הפכה למוזיקה הפופולרית ביותר בעולם והשפעתה ניכרת על כל סוגי המוזיקה.
"היישר מקומפטון", מחזיר אותנו לימים של תחילת מהפכת ההיפ הופ ומתאר את נסיקתה של קבוצת nwa. אחד מההרכבים המשפיעים בהיסטוריה שחלק מחבריו כמו דר' דרה (כן זה מהאוזניות של ביטס) ואייס קיוב, הפכו לשם דבר בתעשיית המוזיקה. ואכן אחד מהדברים שעובר בסרט הזה בצורה טבעית הם השירים שאמנם מזכירים לי כמה התבגרתי, אבל משרים גם תחושה נוסטלגית שמחממת את הלב.
אבל הגדולה האמיתית של הסרט הזה לא מצויה במוסיקה אלא בתסריט חכם ומהודק היטב. התסריטאים אנדרה ברלוף וג'ונתן הרמן השכילו לקחת את העדויות של חברי הלהקה וליצור פסיפס שבו כל אחד מהם מקבל את המקום שלו. הבחירה במבנה המדויק הזה יצרה שלם שהוא גדול מסך חלקיו ותמונה כוללת שהיא כמעט תיעודית באיכותה, וכך מסרט שיכל לקרוץ לחובבי היפ הופ בלבד הוא הופך לסרט שקהל גדול יותר יכול להתחבר אליו. ההישג הזה אפילו גדול יותר כשמדובר על סרט שאורכו הוא שעתיים וחצי והוא בהחלט לא מרגיש ככה. הדבר היחיד שהציק לי הוא שכדי להשיג את העומק הזה התסריטאים היו צריכים "לשייף" מעט את המציאות ולגרום לקהל הזדהות חיונית עם גיבורי הסרט. בכל זאת מדובר באנשים שהם לא בדיוק "טלית שכולה תכלת" והסתבכו עם החוק לעיתים קרובות.
עם תסריט משובח שכזה לא פלא שצוות השחקנים עושה פה עבודה נפלאה, אך את ההצגה מצליח לגנוב כמו הרבה פעמים בעבר השחקן פול ג'יאמטי שלדעתי בהחלט צריך לקבל פה מעומדות על שחקן משנה אם כי כרגע אין שמועות בכיוון הזה. המשחק שלו כאמרגן הלהקה והקשר בינו לבין מנהיג הלהקה אריק "איזי אי" רייט, יוצר את העוגן שעליו נשען הסרט וההכנה לשיא הרגשי שבסופו.
"היישר מקומפטון" הוא אחת מהסנוניות הראשונות של עונת הפרסים שניתן לראות בקולנוע. כרגע הוא גם אחד המועדפים לצלוח אותה בהצלחה, אך אנחנו נמצאים בתקופה מאד מוקדמת והוא בהחלט יכול לאבד מומנטום למרות ההצלחה הגדולה שלו בארה"ב. גם אם זה יקרה, מדובר עדיין בסרט מצוין שמעבר להיותו דרמה מוזיקלית נוסטלגית מצליח להראות תמונת מצב שלצערי רלוונטית גם כיום.