לפני שנגיע לביקורת עצמה, אני חייב גילוי נאות. אני מאד אוהב את הסרטים של קמרון קרואו. ילד הפלא שהחל לכתוב כבר בגיל 15 למגזין המוסיקה "רולינג סטון" והתפתח להיות תסריטאי ובמאי שבין סרטיו ניתן למצוא את "ג'רי מגוויר" ו "כמעט מפורסמים", תמיד הצליח לגרום לי להתרגש. כן, אפילו מ "אליזבתטאון" המושמץ שלו.
ואחרי שכתבתי את הדברים הללו, "אלוהה" הוא כנראה הסרט הכי חלש של קמרון קראו. העלילה מתרחשת בהוואי ומתמקדת בקבלן צבאי (ברדלי קופר) שנשכר על ידי מיליארדר אמריקאי (ביל מארי) כדי לפקח על שיגור לווין מסחרי לחלל. כדי להשיג זאת הוא חייב לקבל את ברכת המקומיים ואם זה לא מספיק הוא פוגש שם את אהובתו לשעבר (רייצ'ל מקאדמס) שנשואה לאחר.
אם העלילה הזו נשמעת לכם מופרכת אתם צודקים בהחלט וכדי להוסיף עוד שכבה של מופרכות מצטרפת לבלילה סרן אליסון (אמה סטון) כדי לשמור מטעם הצבא על הקבלן שלא יפשל, אך בעצם נמצאת על התקן של הצלע השנייה במשולש הרומנטי. אז נכון שקמרון ידוע בטויות עלילות דביקות, אבל גם יחסית אליו העלילה הזו דביקה כמו 90 אחוזי לחות במישור החוף.
אבל כאן מגיע הפרדוקס על שם קמרון. גם בסרטים הכי חלשים שלו הוא עדיין טוב יותר מ70 אחוזים מהסרטים שמגיעים לאקרנים כיום, ומה שהופך אותם לכאלה הם הדיאלוגים הנפלאים שלו. האיש שאחראי על אחד מהמשפטים הכי מפורסמים בקולנוע ( הייתי שלך בהלו ) מצליח גם הפעם לכתוב דיאלוגים מדויקים ששחקנים בסדר הגודל שנמצאים כאן, פשוט עושים איתם מטעמים. היכולת שלו לדייק ולהגיד משהו משמעותי על חייו של המין האנושי הופך בעצם את העלילה למשנית. סוג של קנבס שעליו הוא מצייר את המילים שלו ועושה את הדבר הכי חשוב שבמאי יכול לעשות בסרט שלו. לגרום לצופה להזדהות עם הדמות שלו ולעבור יחד איתו את המסע שלו.
אם יש לכם נפש רומנטית העלילה הדביקה לא תפריע לכם וכמוני אתם תאבדו בכוחם של המילים של קמרון. אבל אני זה לא דוגמא. אחרי הכול הייתי שלו כבר בהלו.